ארכיון עבור הקטגוריה ‘קווסטים

דלקת פרקים   2 comments

(גילוי נאות: הבלוג חבר בתוכנית העמיתים של אמאזון, ובכתבה הזו קיים לינק לאמאזון. זה לא אומר הרבה, חוץ מזה שאני יכול להרוויח מכך שאנשים ירכשו את המוצר דרך העמוד הזה. גילוי זה יופיע בתחתית כל כתבה המכילה לינק כזה מעתה ואילך) הלינק לאמאזון הוסר בעקבות משיכת טרול לא רצוי. לא שווה את כאב הראש.
לפני כשנה כתבתי שאי הקופים הוא כנראה לא המקום שבו אנחנו צריכים להיות היום. אחרי הפרק הראשון של Tales of Monkey Island, שמחתי לגלות שטעיתי מאוד. אחרי הפרק השני, אני חושב שראוי לנסח מסקנה מחודשת: אי הקופים הוא עדיין אחלה דרך להתחבר לילד הפנימי שלך, אבל מצד שני אותו ילד לא תמיד מממש את הפוטנציאל שלו.

קצת הקדמה על המשחקים והפורמט: אחרי שבמשך שנים לוקאסארטס התכחשו לכל משחק עבר שלהם שלא מתחיל ב"מלחמת" ו"אינדיאנה", לוקאס הכו פעמיים עם חידוש של "אי הקופים" המקורי ונתינת הזכויות ל Telltale לפתח משחק בפרקים הממשיך את הסדרה. Telltale היא חברה הנשענת כבר זמן מה על המודל הכלכלי של משחקים בפרקים – הם הספיקו לשחרר כבר שתי "עונות" של "סם ומקס" (ועמלים כבר על הבאה), ותוצריהם האחרים כוללים משחקים של Strong Bad, Wallace & Gromit, ו Bone. האנשים שעובדים ב Telltale הם בחלקם עובדים לשעבר של לוקאסארטס, שפוטרו כאשר החברה הפסיקה לייצר משחקי הרפתקאות, כך שהחדשות היו בגדר "ולמעריצים הייתה שמחה וששון", וכו'.

למעריצים היו קצת פחות שמחה וששון מהמודל הכלכלי של הסדרה החדשה – TT הציעו למכירה רק "מנוי" לפרקים, כלומר – שלם מראש, קבל את הפרקים כשייצאו.  בנוסף, הסתבר שהגרסא שהוצעה למכירה ב Steam אינה מכילה משחקון של "מציאת אוצרות" שכלול בגרסא למכירה מ TT (אם כי לפחות כרגע כולם יכולים ליהנות ממנו בדמו. כדאי, כי כרגע המשחקון מזכה בהנחה של 25% על אחת העונות של TT). התיקון ההיסטורי הגיע עכשיו, כאשר אמאזון מציעים את הפרק הראשון למכירה בנפרד, ומציעים הפחתת תשלום מהעונה המלאה למי שקנה פרקים בודדים (כמובן שבתור מי שקנה את כל העונה אני קצת מעוצבן מהעניין, אבל ככה זה בחיים).

הפרק הראשון, Launch of the Screaming Narwhal, היווה הוכחת יכולת של TT ליצור משחק בסדרה. הוא כלל דיאלוגים וסיטואציות משעשעות, וחידות שהן גם פשוטות וגם מספקות למדי. העלילה של הפרק, שבה גאיבראש שחרר בטעות קללת וודו שמדביקה פיראטים במחלה ההופכת אותם לזומבים (וגם את היד שלו בדרך), נדמתה מעט לא מתאימה, אבל עלילה מעולם לא הייתה הצד החזק מדי של המשחקים בסדרה, שהיו יותר קומדיות מודעות לעצמן שבהן השחקן מנסה לעבור אתגרים מופרכים למדי ופוגש בשלל דמויות ביזאריות. בהיבט הזה, הפרק הראשון לא רק שמר על רוח הסדרה, אלא גם הצליח להיות ממוקד יותר מרובה. הייתה הרגשה כוללת שהשחקן יודע מה הוא אמור לעשות, גם אם זה משהו מאוד טיפשי. הדיאלוגים קוצרו למינימום שגם מעלה חיוך על הפנים, והתקציב הדל התבטא בפרק שהוא קצר, אבל מוצלח לכל אורכו.

הפרק השני, Siege of Spinner Cay, הוא סיפור אחר לגמרי. ניכר שהפרק הזה מנסה לעשות משהו שונה לחלוטין מהפרק הקודם, והוא מצליח בכך רק חלקית. בפרק הזה, גאיבראש מנסה להסיר את הקללה, תוך שהוא צריך להתמודד עם כמה השלכות מעשיות, פוליטיות, ורומנטיות שלה. הפרק שם דגש על דמויותיהם של ליצ'אק ואיליין, ואפילו מפתח קצת את גאיבראש. אף על פי שהדבר קצת חורג מהמנטאליות לפיה העלילה היא משנית, ההיבט הזה של הפרק נעשה בחן רב, כאשר הדמויות מתייחסות בנונשלאנטיות משעשעת לדברים כמו היד של גאיבראש, אבל מצד שני גם מציגות קטנוניות, קנאה, ואהבה. הבעיה היא במשחק עצמו, שלוקה בכמה מהמחלות הקשות יותר של ז'אנר הקווסטים, וכן בעיות הנובעות משיטת הפיתוח.

  • בעיות פרופורציה בעולם המשחק: הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שהפתיחה ארוכה מדי. לאחר סיקוונס אינטראקטיבי חביב בהתחלה שמציג לנו דמות חדשה, נדמה שהמשחק מתחיל, אבל בפועל האזור הראשון נועד בעיקר לתת עוד אקספוזיציה, והחידות בו פשטניות מדי. רק כאשר עולם המשחק נפתח לשחקן הדברים מתחילים לזוז, אבל חלק מהעולם הזה הוא "ריק" במכוון על מנת לתמוך באחת החידות (למעשה, אף על פי שהפרק הזה מכיל יותר דמויות ומקומות מהקודם, ההרגשה המתקבלת היא של פחות תוכן). הפתיחה והסגירה של עולם המשחק יוצרים אי וודאות לגבי המקומות שבהם השחקן אמור לחפש פתרונות. הדוגמא הכי טובה לכך היא שני כלי השייט הקיימים בפרק, שלכאורה לכל אחד מטרות שונות, אבל בפועל מחליפים מטרות בינהם, והופכים את החידה הנ"ל לבעייתית.
  • אי קונסיסטנטיות באופן פתרון החידות: הפרק הראשון שם דגש רב על למידה באופן פתרון החידות, בעוד בפרק הזה החידות הן די נפרדות ומסוגים שונים, ואפילו חדשים. ספציפית, אחת החידות דורשת מניפולציה של דמות על ידי בחירה בעומק הדיאלוג, בעוד שעד עתה נדרשה לכל היותר בחירה בתחילת הדיאלוג. בקיצור, מי שלא שם לב לבחירת דיאלוג מסויימת, נדפק. האופן שבו השחקן משתמש בחפצים הוא גם לא קונסיסטנטי במיוחד, כאשר קיים חפץ שלו השחקן לא זקוק כלל (ניתן להשתמש בו על מנת לקבל סוג של רמז למשהו שנדרש לעשות אחר כך, אבל אין צורך לעשות זאת). במקרה אחר גאיבראש מרים חפץ מסויים ודמות אחרת שואלת אותו מדוע הוא זקוק לו, והוא עונה שהוא לא יודע. אני מוצא את זה עצוב יותר ממשעשע.
  • תחתוך, גאיבראש, תחתוך: אמנם Telltale אינם מחוייבים להוציא פרקים בלו"ז מסויים, אבל העובדה שאנשים רכשו מנויים מראש מכריחה אותם לעמוד בלו"ז סביר. ניכר שהפרק הזה היה מרוויח מליטוש נוסף הן ברמת העיצוב, והן בפרטים. אחת התלונות הנפוצות באינטרנט היא ש TT ממחזרים את מודלי הדמויות בין הפרקים. זה לא כל כך הפריע לי, אבל כאשר המשחק משתמש באותה דמות פעמיים במודע לשתי מטרות שונות בהפרש של חצי מסך זה לא רק זול, זה גם מבלבל. בכלל, הנטייה של המשחק להשתעשע על חשבון חוסר התקציב שלו לא שעשעה כאשר באג גרפי חמור בלט ממכנסיו של ליצ'אק בסוף הפרק, ותהיתי האם המפתחים ניסו לומר לי כאן משהו.

אני הולך לשחק בפרקים הבאים (אחרי הכל, קניתי את כולם כבר). אבל אני ממליץ למי שטרם רכש לרכוש ולשחק בפרק הראשון (ובשני, כשייצא באמאזון), ולהחליט בעצמו האם הפוטנציאל מצדיק את רכישת הפרקים הבאים. אני אמשיך לדווח בבלוג, ובטוויטר.

מודעות פרסומת

פורסם 22 באוגוסט 2009 על ידי Shai Greenberg ב-LucasArts, המלצות, סיקוולים, קווסטים

תלוי מי משלם   Leave a comment

על הנייר זה מעניין לקרוא איך יוצרים של משחק מתייחסים להמשך של היצירה שלהם על ידי חברות אחרות, אבל לפעמים צריך לחכות כמה שנים טובות כדי לקבל תשובות אמינות בנושא.

קן לוין מדבר על Bioshock 2, שלא יפותח על ידיו, בזהירות כמעט-חיובית. המשחק מפותח על ידי 2k Marin, שהוקמה על ידי כמה חבר'ה שפרשו מהאולפן של לוין. השמועות מדברות על סכסוך בינם לבין לוין (שמאז כבר הוכחשו).
אבל חייבים לזכור שהכסף של לוין והחבר'ה מ Marin עדיין מגיע מאותו המקום. ללוין, למשל, לא הייתה שום בעיה ללכלך על Electronic Arts, שעדיין מחזיקים בזכויות ל System Shock 3.

מי שעוד לאחרונה לכלך על EA הוא שון קופר, אחד מיוצרי Syndicate, שחידוש שלו כנראה מפותח כעת ב Starbreeze ("רידיק"). ושוב, קופר לא קשור יותר ל EA. מהצד החיובי של המשוואה, Remedy מאחלים הצלחה למקס פיין בהמשך דרכו ב Rockstar (שהפיצה את המשחקים הקודמים).

ייתכן שהאנשים שדעתם הכי אמינה הם אלה שאינם זקוקים לכסף. כך למשל ניתן להאמין לג'ורדן מצ'נר, שביקר את הסגנון האומנותי של Prince of Persia: Warrior Within, אעפ"י ש PoP הוא סימן רשום שלו והוא מרוויח מהמשך סדרת המשחקים.

ואולי זו בכלל לא שאלה של מי משלם את הכסף, אלא פשוט של לתת ליוצר את ההרגשה שהוא מעורב. רון גילברט מדבר בהתלהבות על החידוש וההמשך ל Monkey Island, ומדבריו ניתן להבין שהיה מעורב בשני המשחקים (הוא אף מופיע בקרידיטים של Tales of Monkey Island, שאת הפרק הראשון שלו סיימתי זה מכבר – אבל על כך בפעם אחרת). מהצד השני, אל לאו טורח לקשר לכל פיסת שטנה שנכתבת על המשחקים החדשים של לארי, ומקפיד לציין שלו אין שום קשר לזוועות הללו.

אולי העניין בתשובות כנות בנושא היא מה שמושך בכתבות רטרוספקטיבה כמו של Edge Online, הנכתבות ממרחק השנים. אבל כדאי לא לחכות יותר מדי זמן. אני זוכר שב 2001 עבדתי על כתבת רטרוספקטיבה על Wolfenstein עבור iGames. אחד הדברים שרציתי לעשות היה לראיין את סיילאס וורנר, שיצר את המשחקים הדו-מימדיים שעליהם ביססו החבר'ה ב id את המשחק שלהם, ולמעשה נתן להם את הזכויות על זיכיון שהיום מגלגל מיליוני דולרים. מצאתי את כתובת המייל העדכנית שלו, אבל הוא לא הגיב לשאלותיי בנושא. וורנר נפטר ב 2004 ממחלת כליות.

החידה השבועית לילד   Leave a comment

  • אנא, ילדים, מצאו את מקס פיין בתמונה הבאה ונסו לצבוע אותו בשחור ולבן.
  • חמש אותיות, קול אשה מטורפת בכריזה בזמן שהגיבור נחלץ ממלכודות המוות שהיא הותירה לו.
  • זהו את המשחק הקלאסי שבסרטון.
  • תחזית שוברי קופות: איזה מהרעיונות הללו צפוי להביא מעריצים לקנות את המשחק?
  • האתגר הפילוסופי של השבוע: האם יום אחד נאמין למה שקורה על המסך?
  • פורסם 12 ביוני 2009 על ידי Shai Greenberg ב-Portal, טלוויזיה, כללי, קווסטים, קומיקס

    זה כבר לא אינטלקטואלי   1 comment

    בהרצאה שלי על חולית עסקתי קצת בנושא של משחקים מבוססי זיכיון, והזכרתי את ההערכה של ההפסדים מאי שחרור משחק של Batman: The Dark Knight בכ 100 מיליון דולר. האמת שזה קצת מוזר לדבר על זיכיונות קולנוע במחשב בעידן שבו משחקי המחשב מרוויחים יותר מסרטים. אולי הסימפטום הכי בולט לכך הוא העובדה ש Activision Blizzard זרקו את רידיק ואת Ghostbusters כשהם בשלב די מאוחר של הפיתוח.

    נכון, שני הזיכיונות האלה לא לוהטים מדי כרגע, אבל ל A-B היו סיבות להאמין שהם יהיו מוצלחים. במקרה של רידיק, מדובר בהמשך לאחת ההצלחות הביקורתיות המעטות מאוד שיש במשחקים מבוססי קולנוע. A-B (לשעבר Vivendi) הם בכלל מי שבאו עם הרעיון למשחק של GhostBusters בעקבות מחקר מבוסס קבוצות בדיקה שבו הם גילו שהאייקון של רוח הרפאים והתמרור הוא אחד משני האייקונים הכי מוכרים בעולם (כן, זה נשמע די מצוץ).

    כשחופרים קצת, מגלים את הקריטריון של A-B בויתור על המשחקים: מסתבר ש A-B הגדירו 100 מיליון דולר כרף המינימלי שאפשר לחלוב מזיכיון על מנת שיהיה רווחי. זו הסיבה שהם גם ויתרו על שניים מהזיכיונות שעשויים לעניין גיימרים ותיקים יותר: לארי ו Brutal Legend.

    Brutal Legend הוא ללא ספק לא זיכיון-100-מיליון. חובבי מטאל הם עדיין קבוצה מצומצמת מספיק כדי לא להיספר על ידי אף אחד, אל תתחילו איתי עם מעריצי ג'ק בלאק, ואנשים שזוכרים לטים שייפר את קווסטים הנהדרים שלו כנראה יש פחות אפילו מכמות האנשים שרכשו את Psychonauts. (אישית, אני לא סגור על האם המשחק מעניין אותי. Psychonauts היה הישג אומנותי מרהיב, אבל כמשחק הוא לא תמיד עבד, ואני לא השתגעתי גם על העלילה שלו). A-B איימו על EA בהליכים משפטיים על כך שלא שילמו להם בקשיש על הזכויות ל Brutal Legend, אבל נראה ש EA צודקים בהשערתם שזה לא באמת מעניין ל A-B את התחת.

    על אחת כמה וכמה שהדבר נכון עבור לארי : מי ששואל את עצמו מדוע ש Codemasters ישלמו עבור זיכיון כזה, יכול רק להעריך שהם שילמו מעט מאוד אם בכלל. אם כן, מדובר בחדשות מצויינות עבור פרוייקטי מעריצים של הקווסטים הישנים של סיירה, שעורכי הדין של Vivendi רדפו באכזריות. זה גם יכול להפיח תקווה מסויימת שיום אחד היוצרים המקוריים המעוניינים בכך ייזכו להמשיך את הזיכיונות הללו.

    נקודת פרוייקטי המעריצים היא משהו שרציתי לגעת בו בהרצאה, ולא הספקתי: תקרת הזכוכית שמנעה ממעריצים לייצר תוכן ברמה גבוהה נשברה כבר מזמן – וקווסטים הם, כמובן, הדוגמא השולית לתופעה שמשפיעה באופן ישיר על התעשייה. זה מותיר את המעריצים עם שתי בעיות: החוקית, שכמו בעיות דומות לה באינטרנט, היא בסופו של דבר ללא רלוונטית מבחינת יכולת האכיפה; והזמן שלוקח לייצר תוכן ברמה גבוהה. אין כאן בעיה של חוסר בכלים מתאימים, הבעיה היא של חוסר תמריץ. התעשייה כבר מוכרת יותר משחקים בזכות מעריצים שמייצרים תוכן, ועם הזמן היא גם תלמד לעודד אותם לעשות זאת יותר.

    פורסם 2 באפריל 2009 על ידי Shai Greenberg ב-Blizzard, חובבים, סיקוולים, קווסטים, קולנוע

    קומפליטיזם   1 comment

    בזמן מאז העדכון האחרון, הספקתי בעיקר לעבור דירה, וכרגיל, להתעצל לכתוב.
    בדירה החדשה יש לי גם מחשב חדש, מה שאפשר לי סוף סוף לרכוש את Assassin's Creed ו Mass Effect (ולקבל בחינם את Battle For Middle Earth, למרות שאין לי מושג אם אני אי פעם אשחק בו). במקביל, התחלתי לשחק בחידוש ל Quest For Glory 2, וכהכנה אליו שיחקתי שוב ב Quest For Glory VGA (אבל על כך, בפעם אחרת).
    קצת רשמים ראשונים מ Assassin's Creed:

    AC הוא מהמשחקים שאנשים או מאוד יאהבו, או מאוד ישנאו. אני כנראה שייך לקבוצה השנייה, אבל בכל זאת משהו בו מושך אותי לשחק בו. מעבר להיותי completist, אני מניח שאיפשהוא אני רוצה להיות שייך לאליטת האנשים ש"מבינים" את המשחק.

    האמירה של יאצי מהביקורת השבועית מהדהדת לי בראש – AC הוא גם "משחק אוטר", כלומר, משהו שנראה יותר כאילו שהמפתחים פיתחו בשביל עצמם מאשר בשביל שמישהו ממש ישחק בו, והמקרה היחיד שתאהב אותו הוא אם במקרה המוח שלך משדר על אותו הגל של המפתחים. זה סוג של GTA פוגש את Prince of Persia, וזה שילוב שפשוט לא עובד.
    זה לא שאין כאן רעיונות טובים. כל הרעיון של מצב משחק "שקט" ו"אגרסיבי" נשמע כמו משהו שיאפשר לשחקן להשפיע על הסביבה בצורה מעניינת באמצעות אינטראקציה פשוטה. כמו טרילוגיית PoP, האקרובטיקה יוצרת חופש תנועה מרנין, וביחד עם העולם הפתוח, הפוטנציאל להחזיק את האשליה של חופש הפעולה הוא עצום.
    בפועל, המשחק לא מצליח להחזיק את האשליה הזו. השחקן בדרך כלל נדרש לרצף מאוד ספציפי של פעולות כדי לפתור את הבעיות שלו, ובסופו של דבר זה נראה יותר כמו מספר שלבים שאפשר לעבור בינהם דרך hub. הבעיה היותר חמורה היא שרוב הזמן, אין באמת דרך מעניינת להשפיע על הסביבה. האינטראקציה עם הדמויות מסתכמת בלהתנגש בהם או – עצרו את הנשימה – לא להתנגש בהם. אני מניח שאפשר להתחיל במסע טבח שכמותו לא ידעו מאז ימי הביניים, אבל בניגוד ל GTA, המשחק מעודד את השחקן לא לעשות זאת. המשחק לוקח את עצמו ברצינות מדי, ועד שפוגשים דמויות שמדברות הן פולטות מפיהן את עלילת המד"ב\היסטוריה שלו באופן משעמם עד מגוחך (גילדת מתנקשים שאחד מעקרונותיה הוא לא לפגוע בחפים מפשע – אוי).

    אני ממש אוהב את שיטת הקרבות. הרעיון של "הילחם-באויב-אחד-ובינתיים-דאג-שיתר-האויבים-לא-יתקרבו" גורם לכל העניין לעבוד כמו סוג של ריקוד מטורף, ובינתיים לפחות הוא לא נמאס. ההתנקשויות מגניבות, אבל בדרך כלל יש דרך מאוד ספציפית לבצע אותן, מה שהופך את החוויה לסטטית משהו.

    הדבר שהכי עלה לי על העצבים הוא ההתעקשות של המשחק ללמד אותי במפורש איך לשחק, גם אחרי שתפסתי פחות או יותר איך הדברים עובדים. המשחק מתחיל בשלב הדרכה קצר, אבל גם לאחר מכן המשחק בוחר להסביר על כל צעד ושעל מה אתה צריך לעשות, וחוסם למעשה את השיטוט בעולם הפתוח זמן רב יחסית. אחד מהדברים שהמשחק בוחר להכיר לשחקן בנקודה זו הוא "חיפוש האוצרות", שבעיני לא צריך להיות פיצ'ר שמועבר בזמן ההדרכה, אלא בונוס לשחקנים המשקיענים.
    בכלל, "חיפוש אוצרות" הוא מכניקת משחק מעצבנת לא פחות מ"העלה את התכונות שלך על ידי ביצוע חוזר של אותה הפעולה". ג'ון רומרו פעם אמר שבמשחק צריך להיות משהו מעניין בכל חדר. איכשהוא, מפתחי המשחקים הצליחו לגרום לשחקנים לרצות את ההיפך הגמור – השחקנים צריכים ללכת ולחפש משהו בכל חדר, כדי לקבל משהו מעניין בסוף. זה הרבה יותר משתלם למפתחים, וממכר לאובססיביים כמוני, אבל זה לא באמת כיף.

    עוד פוסט על המשחק כשאסיים את כולו. בינתיים, סרטון למי שרוצה להבין מה זה "משחק אוטר".

    פורסם 13 בספטמבר 2008 על ידי Shai Greenberg ב-חובבים, יאצי, כללי, קווסטים

    ארון המשחקים היהודי   9 comments

    קשור למשחקים, אבל גם אישי. Your mileage may vary.

    בבלוגוספירה, יש גבול מאוד דק בין גרפומניה להבעת דעה. מי שאינו גרפומן כלל כנראה לא יפתח בלוג. מצד שני, הגרפומנים הקשים ימצאו שאף אחד לא קורא אותם.

    הפוסט הזה של ידידתי המופלאה הוא פוסט מאוד גרפומני. מצד שני, הוא מלמד משהו עליה – אם טעמכם בספרים דומה לטעמה, ייתכן שתרצו לקרוא עוד ממה שהיא כותבת.

    בהתאם, ובעקבות הבטחתי, להלן הגרסא שלי לאותו הפוסט. אתם מוזמנים לפרוש מתי שתרצו, מחר יהיה פוסט מעניין יותר. כמו כן, אתם מוזמנים להסתכל על הרשימה המלאה בלינק שבצד, אבל רק כאן תמצאו את ההערות שלי.

    הארון המצולם מטה נמצא מאחוריי שעה שאני כותב את הפוסט הזה. הארון הזה הוא כנראה אחד הדברים האישיים ביותר שיש לי בבית – חדר השינה שלי הוא בעיקר מקום לישון בו עם ארון מבולגן שאני פותח רק כשאני רוצה לזרוק משהו פנימה. בארון הזה יש גם ספרים, אבל הם לא רלוונטיים לבלוג הזה.

    System Shock 2: מרוב שהוא היה כל כך מפחיד, לא סיימתי. האמת היא שהחלטתי להתחיל לשחק בו שוב עם חבר ב Co-Op, אבל לא הגענו רחוק מדי.
    System Shock: במחיר של עשרה שקלים, זה אולי המשחק הכדאי ביותר שקניתי (למען האמת, אני חושב ששכנעתי את יניב לקנות, כיוון שלא היה עליי גרוש באותו הרגע). אבל גם, לא סיימתי (אני כבר לא זוכר למה).

    Planescape: Torment: ראו טקסט צף בתפריט משמאל.

    EverQuest: זכיתי בתחרות ב Blue's News, ולבחור לקח חצי שנה לשלוח לי את המשחק. בסופו של דבר לא שיחקתי.

    Deus Ex: חופש הבחירה במשחק הזה כל כך רחב, שלעיתים כל האופציות נדמות כרדודות, ובעיני הוא גם ארוך מדי. עדיין, משחק מצויין (יש לי עותק מיותר מ bundle, למי שרוצה).

    Baldur's Gate: בקושי שיחקתי. זה לא היה Torment.

    Vampire: The Masquerade: Redemption: אחלה עלילה, אחלה מוסיקה, כמה גימיקים מגניבים, אבל משחק בינוני.

    Theme Hospital: ממשחקי האסטרטגיה המהנים והממכרים ביותר ששיחקתי בהם.

    Shogun: לא שיחקתי.

    Myth II: עדיין לא סיימתי את הראשון, כך שלא שיחקתי. העותק יושב אצל חבר איפשהו. נורא אהבתי אותו, אבל הוא קשה פחד.

    Doom 3, Quake 4: זה זמן מה הרגשתי שהעובדה שלא שיחקתי בהם הייתה סוג של פער תרבותי שאני צריך להשלים. ממש, ממש לא. לפחות הם היו זולים.

    טרילוגיית Splinter Cell: כנ"ל. יותר טובים מהשניים הנ"ל, ואני אשחק בשני ובשלישי מתישהו, אבל לא כרגע.

    למשחקים שכאן איבדתי את האריזות המקוריות, או שהם הגיעו ב bundle.
    (בבקשה אל תשאלו מה Windows Millennium עושה שם).

    Jedi Knight: מה FPSים הטובים ששיחקתי בהם, וממשחקי ה Star Wars הכי כיפיים ששיחקתי בהם.

    Thief 1-3: משחקים עם דימיון רב, עלילה מושכת ומכניקות משחק מעניינות. הבעיה היא שהרבה מאוד מהצעצועים שהמשחק הזה נותן לשחקן הם פשוט לא שימושיים כי המשחק קשה מדי, ונאלצתי לנקוט בטקטיקות שבלוניות.

    MDK 2: מצחיק, רב דימיון, ואחלה אקשן. אני כבר לא זוכר אם סיימתי. אתם מאמינים ש Bioware עשו את זה?

    Civ 3: בדיעבד, המשחק הפחות טוב בסדרה, אבל הכניס כמה מהמכניקות הממכרות ביותר שלה. אני חושב שחרשתי עליו יותר מכל משחק Civ אחר.

    Soldier Of Fortune: יש רק דבר אחד שאני אוהב במשחק הזה, והוא בכלל לא במשחק (נסו כמה פעמים, בסוף זה יירד).

    Joint Operations: מעולם לא נגעתי. מסתבר שזה תואם BF1942 שנחשב לדי טוב.

    כל מיני דיסקים ממגאזינים:  אחד מ CGW עם Wasteland ועוד משחקים ישנים, וגם Prince of Persia 1+2 מוויז.

    Gabriel Knight: Sins Of The Fathers: כי ג'יין ג'נסן שולטת.

    Stellar 7: מחבילה שהגיעה עם המחשב הראשון שהיה לי עם כונן CD. משחק לא רע בכלל, אני תוהה אם הוא עובד היום.

    Daikatana: בבקשה אל תשאלו אותי מה הוא עושה שם. מעולם לא שיחקתי. באמת. נשבע.

    Dune 2000: לא כל כך הבנתי למה היה צריך לעשות רימייק.

    Terra Nova: Strike Force Centauri: זה הרעיון של Mechwarrior פוגש את הכיף של Wing Commander. אתם חייבים לשחק במשחק הזה.  של אח שלי.
    Space Quest 6: אוי.

    Unreal Tournament: ככה עושים FPS ממוקד-multiplayer. יותר טוב מ Quake 3 לטעמי.

    Terminal Velocity: משחק אקשן-טיסה כיפי למדי. קשה לקרוא לזה סימולטור.

    Quake: אם יש משחק אחד בארון הזה ששיחקתי בו יותר מכל משחק אחר, זה המשחק הזה. כמו כן, זה המשחק בארון הזה שההורים שלי הוציאו עליו את סכום הכסף המצטבר הגדול ביותר בחשבון אינטרנט, בחומרה, ואולי גם במורים פרטיים.

    Shogo: משחק אקשן לא רע עם כמה גימיקים חביבים ועלילה שיצאה ישירות מתוך סרט אנימה ביזארי (אתם חייבים לקרוא את המילים של שיר הנושא של המשחק הזה). מעניין כמשחק של Monolith שקדם ל NOLF (למעשה, NOLF כמעט והיה סיקוול למשחק הזה). בערך חודש אחרי שקניתי את המשחק לאחשלי, וויז הציעו אותו בחינם.

    Nocturne: נראה כמו אחלה משחק, רץ זוועה על המחשב שלי בזמנו. אולי יום אחד.

    Indiana Jones And The Infernal Machine: לא שיחקתי הרבה, אבל לא זכור לי כמשחק טוב מדי.

    Heavy Metal: F.A.K.K 2: קניתי לאחשלי. הוא לא נגע בזה, ובהתאם אני לא נגעתי בזה.

    Inside Independce Day: זה לא משחק.
    Half Life: Opposing Force: אחלה חבילת הרחבה. Valve אומרים שהעלילה לא קאנונית, אבל למי איכפת.

    Half Life: ראו משמאל.

    שלושת המשחקים הבאים הם של אח שלי:
    G-Police: סימולטור מסוק עתידני עם שליטה מחורבנת שהופכת את המשחק לקשה להחריד.
    Forced Alliance: משחק סגנון Wing Commander שכנראה הצליח רק ביקורתית והיום אין דרך להפעיל אותו.

    F-19: הגרסא המוקדמת יותר של F-117A. גם את זה אין דרך להפעיל היום, כי הוא על דיסקטים גדולים.

    Warcraft 2, Duke Nukem 3D, Doom 2,Starcraft: צריך בכלל לומר משהו?  טכנית, את כל המשחקים האלה קיבלתי מחברים, וייתכן שהם ירצו אותם חזרה יום אחד. חלק מהעטיפות המקוריות אבדו.

    No One Lives Forever 2: הראשון היה משעשע, אבל גם עם דיאלוגים ארוכים מדי וכמה מכניקות משחק נלוזות. השני, כמשחק, יותר טוב, אבל מרגישים שהוא מנסה להצחיק בכוח.

    Arx Fatalix: משחק תפקידים נהדר, במיוחד לבשלנים חובבים. לא סיימתי, אבל מתישהו אני אחזור אליו.

    Anachronox: ראו משמאל. וגם, משחק המדע הבדיוני הטוב ביותר אי פעם.
    Half Life 2 + Episode 1: אהבתי פחות מהמשחק הראשון, אף על פי שהם אחידים יותר ברמתם. לעומתם Episode 2 (שלא נמצא כאן) מתעלה על המשחק המקורי.

    Beyond Good And Evil: שחקו. עכשיו. אני חושד שזה אחלה משחק כדי להכניס מישהו לעולם של משחקי המחשב, אבל אף פעם לא בחנתי את התיאוריה הזו.


    Privateer: The Darkening: משחק פחות טוב מהראשון, אם כי יותר מפוקס ויותר ידידותי. משעשע שבזמנו אנשים התלוננו על כך שהמשחק זנח את הניווט עם המקלדת לטובת העכבר. קטעי וידיאו כמו ב Wing Commander, רק שהעלילה די מקושקשת. של אח שלי.
    Phantasmagoria:  אוהב את הסרטים, לא מת על המשחק. של אח שלי.

    המשחקים הבאים כולם של אח שלי:

    Blade Runner, In The First Degree: לא נגעתי.

    Gabriel Knight: The Beast Within: אחלה סרטים, משחק לא רע.

    Gabriel Knight: Blood of the Sacred, Blood of the Damned: חידות איומות, וגם העלילה לא בסטנדרטים של המשחקים הקודמים.

    King's Quest VII: קווסט רע עם ערכי הפקה בשמיים. לכו תתווכחו עם רוברטה וויליאמס.

    King's Quest I-VI: את 3 ו 4 מעולם לא סיימתי.את 1 ו 2 מומלץ דווקא להוריד בגרסת החובבים. 5 הוא כמובן פורץ דרך אבל בסופו של דבר לא משחק טוב מדי. 6 הוא אחד מהמשחקים האהובים עליי בכל הזמנים.

    The Longest Journey: בסה"כ, קווסט לא רע עם עלילה מצויינת. גם יכול להיות כותר כניסה לא רע לעולם משחקי המחשב.

    Montezuma Returns: נדמה לי שמישהו קנה לי את זה פעם כמתנת יומולדת. מעולם לא נגעתי בזה.

    Psychic Detective: סרט באורך מלא שהמתרחש בו נקבע לפי החלטות השחקן, ויש לו משהו כמו 20 סופים שונים. הביקורות קוטלות, אבל אני זוכר אותו כלא רע. של אח שלי.

    Command And Conquer: Red Alert: משחק ה C&C האחרון ששיחקתי בו עד סופו. אחלה משחק, אבל עכשיו כשאפשר לראות את הסרטים באינטרנט אין כל כך טעם לחזור אליו.

    Starship Titanic,Spycraft: של אח שלי. לא שיחקתי.

    Total Revolution: משחקי Broken Sword הראשון והשני היו לא רעים בכלל. Beneath A Steel Sky זכור לי כקווסט נהדר, ולדעתי חינמי להורדה באופן חוקי מכל מיני מקומות. ב Lure of the Temptress לא שיחקתי.

    Quest for Glory I-IV: הראשון והשני הם משחקים נהדרים. הרביעי מחכה ליום שאצליח להתעניין בשלישי – מהמעט ששיחקתי ברביעי, הוא מצויין. נראה לי שאחזור לראשון לקראת החידוש של השני.
    Woodruff and the Schnibble of Azimuth: לא משהו.

    The X Files: של אחשלי, לא שיחקתי.

    באותו המדף, אך לא צולמו:

    Syberia: של אח שלי, לא שיחקתי.

    The Feeble Files: רגע אחרי שהתחלתי לשחק במשחק הזה הבנתי שהוא לא בשבילי.

    Return To Zork: לא זוכר כבר.
    Dark Seed: של אח שלי, זכור לי כמשחק נהדר. על דיסקטים, ובגרסא (דוברת!) עברית.

    לא צולמו ומשוטטים כאן בסביבה:

    Bioshock, Orange Box,Farenheit,Lego Star Wars, Grim Fandango, Paretorians

    מושאלים כבר שנים לחברים ובספק שאקבלם בחזרה:

    Wing Commander 4, Myth, Civilization 2.