ארכיון עבור הקטגוריה ‘כללי

בצורת לצורך שיטפון   1 comment

* המחשב החדש עדיין נתקע ב Assassin's Creed, גם לאחר החלפת כרטיס המסך (Radeon 4850 של Sapphire) בדגם חדש יותר של אותו הכרטיס. Mass Effect, בינתיים, מחכה בודד וארוז בקופסא.

* המחשב הישן מריץ יפה מאוד את Tron 2.0, אבל מה שנראה בתחילה כמשחק מקורי יחסית התברר כמשחק די שבלוני. המשחק מעמיס מכניקות משחק מיותרות למדי בשם הרצון להידמות ל RPG. אם מתעלמים מהן, נשאר משחק אקשן סטנדרטי מאוד עם עלילה סטנדרטית מאוד והבלחה מקורית אחת (משחקון ה light cycles). זה קצת עצוב שהדבר שהכי שיעשע אותי היה שהמשחק משתמש באנימציות הדמויות הסטנדרטיות של Monolith. לרגע תהיתי מדוע הדמויות שאמורות לייצג "תוכניות" מתנהגות כמו המרוקאים מ NOLF.

* נשארתי עם פוקר בפייסבוק. כמה נמוך אפשר עוד לרדת בסולם הקז'ואל?

* והתשובה: משחקי רטרו, כמובן. התענוג הנוכחי: Defender of the favicon.  היוצר טוען שזה לא אמור לעבוד טוב על פיירפוקס עדכני, ואני מעדיף להאמין בזה מאשר להאמין שאני ממש גרוע.

* ובהצתה מאוחרת מעט, בכנס אייקון שהתנהל בחודש שעבר הייתי בחידון בנושא מונחי מד"ב. בכנות, הייתי מעט מופתע מכך שהצלחתי לענות על משהו. החידון כלל בסופו של דבר לא מעט מונחים ממשחקי מחשב. וכמובן גם מונחים שאינם ממשחקי מחשב, אבל מופיעים במשחקי מחשב (ערן, אם אתה קורא את זה, אני רוצה את הניקוד שלי בחזרה). בסך הכל, היה נורא כיף, תשבוחות על הארגון.

*  אם חשבתם שהאתנחתא הקומית מבוססת- Deus Ex של השבוע היא השיר של יאצי, תחשבו שוב.

פורסם 29 בנובמבר 2008 על ידי Shai Greenberg ב-Casual, אישי, חובבים, יאצי, כללי, משחקי רטרו

הנסיך הקצר   Leave a comment

בזמן ש Assassin's Creed מתעקש להתרסק על המחשב החדש עקב התחממות יתר של כרטיס המסך (שבתורה, נראה שנגרמת כתוצאה מתשתית חשמל בעייתית), חזרתי אל כמה תענוגות מעט יותר אסקפיסטיים (מהסוג שאמרתי שאני לא אחזור אליו).

אחרי פעילות תחזוקה סטנדרטית למכשיר הסלולארי שלי, קיבלתי חודש חינם של הורדות מאורנג'. חשוב לציין ש"חודש חינם" פירושו "חודש חינם במסגרת ערך ההורדות המוקצה בחבילה" – מה שהמוכרת שכחה לציין. הדף האישי בסלולארי מציין את הערך שנוצל והערך הנותר מהחבילה, אבל הורדות משחקים לא מציינות את הערך כאשר קיימת חבילה, ופשוט מופיע לידן 0. המוכרת הבהירה שבתום החודש אוכל להפסיק את החבילה דרך האתר, אבל בפועל החבילה הופסקה אוטומטית – אולי יש איזשהוא מדד שאומר שניצלתי את החבילה באופן שאינו משתלם לאורנג'.

לא כל ההורדות עבדו חלק – Duke Nukem 3d Mobile תוקע את המכשיר, ו Orcs and Elves פשוט סירב לעבוד. ייתכן שהייתי מקבל איזשהוא זיכוי עליהם אם היה לי כוח לנווט בסבך הבירוקרטיה של אורנג' – אחרי שיחה אחת התייאשתי, וגם כך לא מצאתי יותר מדי משחקים מעניינים.

ל Metal Gear Acid Mobile ו Command And Conquer Mobile עוד אגיע מתישהו, אבל המשחק הראשון שמשך את עיני היה Prince Of Persia Classic .  כפי שגיליתי מאוחר יותר, מדובר בהסבה של הגרסא המחודשת ל XBox Live Arcade של המשחק המקורי. כלומר – זהו פורט של רימייק, צירוף שכבר עשוי לרמוז שהתפוח ייפול כמה קילומטרים טובים מהעץ.

העץ, במקרה הזה, הוא Prince of Persia המקורי. PoP היה אחד המשחקים הראשונים ששיחקתי בהם (נדמה לי שקדם לו Thexder), ומאוחר יותר אחד הראשונים שסיימתי, ואחד הראשונים שסיימתי ללא צ'יטים. שיחקתי בשלבים שוב ושוב על מנת להשיג תוצאות טובות יותר, אף על פי שהמשחק עצמו לא נתן שום תמריץ לעשות כן מעבר למספר הדקות על השעון. המשחקיות עצמה הייתה הפרס – איך להפיל את השומר אל תוך הבור, או איך לסיים את המשחק גם תוך ויתור על כל שיקויי הבריאות. מי שמדבר על PoP כמשחק הפלטפורמות הריאליסטי הראשון עם אנימציה חלקה ממעיט בערכו – לפני הכל, הוא משחק פלטפורמות טוב.

PoP Classic הנייד הוא לא משחק פלטפורמות רע, אבל הוא גם לא PoP. בהיבט הטכני הוא באמת עושה את העבודה. הגרפיקה יפה – הן הרקעים והן האנימציה. השליטה ממש נוחה – בדרך כלל אחת הבעיות הקשות במשחקים לסלולארי היא חוסר היכולת ללחוץ על שני כפתורים בו זמנית, אבל כאן זמן התגובה בהחלפה בין הכפתורים הוא כה מזערי שכמעט ולא שמים לב. למעשה, המשחק סלחני למדי בכל מה שנוגע ללחיצה על הכפתורים, עד כדי כך שהוא הופך כמה "לחיצות מאוחרות" לתנועות אקרובטיקה של הנסיך. יש בכך חן רב, וחסכון של עצבים רבים. בתחום השליטה ישנן עוד כמה הפתעות חביבות, כגון הסלטה לאחור, ו"ריקוד על התקרה" המאפשר לפרק לבנים סוררות בקלות. יש מקום להתלונן על כך שקשה לראות חלק מהמלכודות בגלל הגודל של המסך – במיוחד כאלה הנמצאות בתחילת כל מסך, מה שמונע משחקיות "ריצה מטורפת", אבל בעיני השינון וההימנעות מאלה הוא חלק מהמשחק. מבחינת הסאונד, חלק מהצלילים פשוט "חסרים", וחלקם נשמעים מאוחר מדי, אבל לפחות האיכות שלהם סבירה.

עם זאת, כאמור, זה לא PoP, ואולי הבעייה היא שהמשחק בנה את הציפיות שלי להאמין שזה מה שאני מקבל. לאחר שלב אחד עם אלמנטי משחק של איסוף מטבעות ומפות שלבים (אבוי), המשחק פותח אפשרות של מצב משחק "קלאסי", ללא הדברים האלה. למרבה הצער, "קלאסי" זה הדבר האחרון שאפשר לומר עליו.
הקרבות צומצמו ל"חסום והכה". אפשר לשכוח מחילופי הצדדים עם השומר והריצה קדימה, למשל. לא שזה משנה הרבה, כיוון שעל אף שהגבלת השעה עדיין קיימת, היא לא מהווה מכשול קשה מדי. כמעט חצי מהמשחק קוצץ.

התחלתי לחשוד כשלא מצאתי את השלד בשלב השלישי (הביקורת הזו דווקא מזכירה אותו. אני תוהה האם הוא קיים כמכשול לא הכרחי, שזה עצוב, או האם מחבר הביקורת לא סיים את המשחק). בהמשך התברר לי שהשומרים המיוחדים – "הפסל", והשומר השמן – גם הם לא נמצאים. הצל של הנסיך נמצא, אבל ה"עימות" איתו נחתך החוצה. העכבר גם נחתך (אבל מופיע בסוף). זה לא מקרה של "גרידו ירה קודם", שבו אולי ניתן להתווכח על חשיבות ההבדל – חמישה שלבים נחתכו החוצה. יש עוד שני מצבי משחק, של "פגיעה אחת" ומצב שבו השעון לא מתאפס בחזרה לתחילת השלב, אבל בסופו של דבר אורך החיים של המשחק הוא לא הבעיה. ברור שהמשחק יהיה קצר, אבל חיתוך התכולה הוא מלאכותי ומאכזב, בעיקר כי לפחות בהתחלה נראה שהמשחק נאמן למקור.

אני מאוד מעריך את GameLoft, שאחראים למשחקים הניידים המבוססים על הסדרה החדשה של PoP. למרבה הצער, כאן הם כנראה אחראים רק לכותר ה XBox, שכן הקרדיטים בסוף נראים יותר כמו רשימת נוכחות של מסחטת יזע סינית. המשחק דווקא כן סובל מהנטייה הלא ברורה של המשחקים של GameLoft לשים תמונות של בחורה בלבוש חושפני בסיום כל שלב, מה שנותן לכל העניין הרגשה של סטריפ פוקר (וכמובן מטריד בשל הנגישות של המשחק לכל הגילאים).

שלוש תהיות לסיום:

1) האם זה המצב גם בכותר ה XBox?

2) מה היו הסיבות לקיצוץ?

3) האם ג'ורדן מכנר (שאגב, הזכויות על הנסיך עדיין שייכות לו, ושמו מופיע טרם המשחק) מודע למחדל הזה?

פורסם 30 בספטמבר 2008 על ידי Shai Greenberg ב-Casual, כללי, משחקי רטרו, נייד

קומפליטיזם   1 comment

בזמן מאז העדכון האחרון, הספקתי בעיקר לעבור דירה, וכרגיל, להתעצל לכתוב.
בדירה החדשה יש לי גם מחשב חדש, מה שאפשר לי סוף סוף לרכוש את Assassin's Creed ו Mass Effect (ולקבל בחינם את Battle For Middle Earth, למרות שאין לי מושג אם אני אי פעם אשחק בו). במקביל, התחלתי לשחק בחידוש ל Quest For Glory 2, וכהכנה אליו שיחקתי שוב ב Quest For Glory VGA (אבל על כך, בפעם אחרת).
קצת רשמים ראשונים מ Assassin's Creed:

AC הוא מהמשחקים שאנשים או מאוד יאהבו, או מאוד ישנאו. אני כנראה שייך לקבוצה השנייה, אבל בכל זאת משהו בו מושך אותי לשחק בו. מעבר להיותי completist, אני מניח שאיפשהוא אני רוצה להיות שייך לאליטת האנשים ש"מבינים" את המשחק.

האמירה של יאצי מהביקורת השבועית מהדהדת לי בראש – AC הוא גם "משחק אוטר", כלומר, משהו שנראה יותר כאילו שהמפתחים פיתחו בשביל עצמם מאשר בשביל שמישהו ממש ישחק בו, והמקרה היחיד שתאהב אותו הוא אם במקרה המוח שלך משדר על אותו הגל של המפתחים. זה סוג של GTA פוגש את Prince of Persia, וזה שילוב שפשוט לא עובד.
זה לא שאין כאן רעיונות טובים. כל הרעיון של מצב משחק "שקט" ו"אגרסיבי" נשמע כמו משהו שיאפשר לשחקן להשפיע על הסביבה בצורה מעניינת באמצעות אינטראקציה פשוטה. כמו טרילוגיית PoP, האקרובטיקה יוצרת חופש תנועה מרנין, וביחד עם העולם הפתוח, הפוטנציאל להחזיק את האשליה של חופש הפעולה הוא עצום.
בפועל, המשחק לא מצליח להחזיק את האשליה הזו. השחקן בדרך כלל נדרש לרצף מאוד ספציפי של פעולות כדי לפתור את הבעיות שלו, ובסופו של דבר זה נראה יותר כמו מספר שלבים שאפשר לעבור בינהם דרך hub. הבעיה היותר חמורה היא שרוב הזמן, אין באמת דרך מעניינת להשפיע על הסביבה. האינטראקציה עם הדמויות מסתכמת בלהתנגש בהם או – עצרו את הנשימה – לא להתנגש בהם. אני מניח שאפשר להתחיל במסע טבח שכמותו לא ידעו מאז ימי הביניים, אבל בניגוד ל GTA, המשחק מעודד את השחקן לא לעשות זאת. המשחק לוקח את עצמו ברצינות מדי, ועד שפוגשים דמויות שמדברות הן פולטות מפיהן את עלילת המד"ב\היסטוריה שלו באופן משעמם עד מגוחך (גילדת מתנקשים שאחד מעקרונותיה הוא לא לפגוע בחפים מפשע – אוי).

אני ממש אוהב את שיטת הקרבות. הרעיון של "הילחם-באויב-אחד-ובינתיים-דאג-שיתר-האויבים-לא-יתקרבו" גורם לכל העניין לעבוד כמו סוג של ריקוד מטורף, ובינתיים לפחות הוא לא נמאס. ההתנקשויות מגניבות, אבל בדרך כלל יש דרך מאוד ספציפית לבצע אותן, מה שהופך את החוויה לסטטית משהו.

הדבר שהכי עלה לי על העצבים הוא ההתעקשות של המשחק ללמד אותי במפורש איך לשחק, גם אחרי שתפסתי פחות או יותר איך הדברים עובדים. המשחק מתחיל בשלב הדרכה קצר, אבל גם לאחר מכן המשחק בוחר להסביר על כל צעד ושעל מה אתה צריך לעשות, וחוסם למעשה את השיטוט בעולם הפתוח זמן רב יחסית. אחד מהדברים שהמשחק בוחר להכיר לשחקן בנקודה זו הוא "חיפוש האוצרות", שבעיני לא צריך להיות פיצ'ר שמועבר בזמן ההדרכה, אלא בונוס לשחקנים המשקיענים.
בכלל, "חיפוש אוצרות" הוא מכניקת משחק מעצבנת לא פחות מ"העלה את התכונות שלך על ידי ביצוע חוזר של אותה הפעולה". ג'ון רומרו פעם אמר שבמשחק צריך להיות משהו מעניין בכל חדר. איכשהוא, מפתחי המשחקים הצליחו לגרום לשחקנים לרצות את ההיפך הגמור – השחקנים צריכים ללכת ולחפש משהו בכל חדר, כדי לקבל משהו מעניין בסוף. זה הרבה יותר משתלם למפתחים, וממכר לאובססיביים כמוני, אבל זה לא באמת כיף.

עוד פוסט על המשחק כשאסיים את כולו. בינתיים, סרטון למי שרוצה להבין מה זה "משחק אוטר".

פורסם 13 בספטמבר 2008 על ידי Shai Greenberg ב-חובבים, יאצי, כללי, קווסטים

Pause   Leave a comment

כן, לפני שאני פותח במשנתי הזועמת על סיקוולים מתישהו השבוע בקרוב, הפוגה קלה.

לכו לראות את Wall-E.

אם תשובתכם היא "כן, מתישהו", או "למה בדיוק?" אז תיאלצו לקרוא את הפוסט הזה, אם לא, פשוט הפסיקו עכשיו ולכו.

ראשית, כי זה סרט מצויין. שנית, וכמובן שאני אומר זאת מראייתי הצרה למדי, זה סרט של גיימרים, עבור גיימרים.  עזבו את המחוות שהסרט הזה עושה למשחקים ספציפיים (יש אחת בולטת בסרט, ואני איתרתי עוד אחת קצת פחות בולטת*). הסרט הזה כולו מחווה ברוחו לתקופה הקלאסית של משחקי המחשב.
כלומר, יש הרבה סרטים שבהם סצינות אקשן צורחות "עשו ממני משחק" (וממה ששמעתי, מפתחי המשחק המבוסס על הסרט הצליחו להרוס אותן – אני מתקשה להבין איך). אבל בסרט הזה הדמויות הן דמויות שכמו נלקחו הישר מהתקופה המוקדמת של משחקי המחשב, שבה המודעות של המשחקים האלה הייתה מאוד מוגבלת, אבל השחקנים השלימו בראשם את האישיות והרגשות של הפיקסלים של המסך. האנשים שיצרו את הסרט הזה הם אנשים שבילו זמן רב בלעשות את הפעולה הזו, ועכשיו אנחנו מקבלים מהם במתנה (טוב, לא במתנה. אבל בתשלום הוגן בהחלט) את תוצרי שנים של הפעלת גלגלי הדימיון הללו. לא צריך יותר הוכחה מלהישאר עד סוף הקרדיטים בשביל להבין זאת.

עוד לא הלכתם?
* ספויילר: במפורש למשחק הזה, ובמשתמע למשחק הזה.

פורסם 14 ביולי 2008 על ידי Shai Greenberg ב-המלצות, כללי, משחקי רטרו, קולנוע

ארון המשחקים היהודי   9 comments

קשור למשחקים, אבל גם אישי. Your mileage may vary.

בבלוגוספירה, יש גבול מאוד דק בין גרפומניה להבעת דעה. מי שאינו גרפומן כלל כנראה לא יפתח בלוג. מצד שני, הגרפומנים הקשים ימצאו שאף אחד לא קורא אותם.

הפוסט הזה של ידידתי המופלאה הוא פוסט מאוד גרפומני. מצד שני, הוא מלמד משהו עליה – אם טעמכם בספרים דומה לטעמה, ייתכן שתרצו לקרוא עוד ממה שהיא כותבת.

בהתאם, ובעקבות הבטחתי, להלן הגרסא שלי לאותו הפוסט. אתם מוזמנים לפרוש מתי שתרצו, מחר יהיה פוסט מעניין יותר. כמו כן, אתם מוזמנים להסתכל על הרשימה המלאה בלינק שבצד, אבל רק כאן תמצאו את ההערות שלי.

הארון המצולם מטה נמצא מאחוריי שעה שאני כותב את הפוסט הזה. הארון הזה הוא כנראה אחד הדברים האישיים ביותר שיש לי בבית – חדר השינה שלי הוא בעיקר מקום לישון בו עם ארון מבולגן שאני פותח רק כשאני רוצה לזרוק משהו פנימה. בארון הזה יש גם ספרים, אבל הם לא רלוונטיים לבלוג הזה.

System Shock 2: מרוב שהוא היה כל כך מפחיד, לא סיימתי. האמת היא שהחלטתי להתחיל לשחק בו שוב עם חבר ב Co-Op, אבל לא הגענו רחוק מדי.
System Shock: במחיר של עשרה שקלים, זה אולי המשחק הכדאי ביותר שקניתי (למען האמת, אני חושב ששכנעתי את יניב לקנות, כיוון שלא היה עליי גרוש באותו הרגע). אבל גם, לא סיימתי (אני כבר לא זוכר למה).

Planescape: Torment: ראו טקסט צף בתפריט משמאל.

EverQuest: זכיתי בתחרות ב Blue's News, ולבחור לקח חצי שנה לשלוח לי את המשחק. בסופו של דבר לא שיחקתי.

Deus Ex: חופש הבחירה במשחק הזה כל כך רחב, שלעיתים כל האופציות נדמות כרדודות, ובעיני הוא גם ארוך מדי. עדיין, משחק מצויין (יש לי עותק מיותר מ bundle, למי שרוצה).

Baldur's Gate: בקושי שיחקתי. זה לא היה Torment.

Vampire: The Masquerade: Redemption: אחלה עלילה, אחלה מוסיקה, כמה גימיקים מגניבים, אבל משחק בינוני.

Theme Hospital: ממשחקי האסטרטגיה המהנים והממכרים ביותר ששיחקתי בהם.

Shogun: לא שיחקתי.

Myth II: עדיין לא סיימתי את הראשון, כך שלא שיחקתי. העותק יושב אצל חבר איפשהו. נורא אהבתי אותו, אבל הוא קשה פחד.

Doom 3, Quake 4: זה זמן מה הרגשתי שהעובדה שלא שיחקתי בהם הייתה סוג של פער תרבותי שאני צריך להשלים. ממש, ממש לא. לפחות הם היו זולים.

טרילוגיית Splinter Cell: כנ"ל. יותר טובים מהשניים הנ"ל, ואני אשחק בשני ובשלישי מתישהו, אבל לא כרגע.

למשחקים שכאן איבדתי את האריזות המקוריות, או שהם הגיעו ב bundle.
(בבקשה אל תשאלו מה Windows Millennium עושה שם).

Jedi Knight: מה FPSים הטובים ששיחקתי בהם, וממשחקי ה Star Wars הכי כיפיים ששיחקתי בהם.

Thief 1-3: משחקים עם דימיון רב, עלילה מושכת ומכניקות משחק מעניינות. הבעיה היא שהרבה מאוד מהצעצועים שהמשחק הזה נותן לשחקן הם פשוט לא שימושיים כי המשחק קשה מדי, ונאלצתי לנקוט בטקטיקות שבלוניות.

MDK 2: מצחיק, רב דימיון, ואחלה אקשן. אני כבר לא זוכר אם סיימתי. אתם מאמינים ש Bioware עשו את זה?

Civ 3: בדיעבד, המשחק הפחות טוב בסדרה, אבל הכניס כמה מהמכניקות הממכרות ביותר שלה. אני חושב שחרשתי עליו יותר מכל משחק Civ אחר.

Soldier Of Fortune: יש רק דבר אחד שאני אוהב במשחק הזה, והוא בכלל לא במשחק (נסו כמה פעמים, בסוף זה יירד).

Joint Operations: מעולם לא נגעתי. מסתבר שזה תואם BF1942 שנחשב לדי טוב.

כל מיני דיסקים ממגאזינים:  אחד מ CGW עם Wasteland ועוד משחקים ישנים, וגם Prince of Persia 1+2 מוויז.

Gabriel Knight: Sins Of The Fathers: כי ג'יין ג'נסן שולטת.

Stellar 7: מחבילה שהגיעה עם המחשב הראשון שהיה לי עם כונן CD. משחק לא רע בכלל, אני תוהה אם הוא עובד היום.

Daikatana: בבקשה אל תשאלו אותי מה הוא עושה שם. מעולם לא שיחקתי. באמת. נשבע.

Dune 2000: לא כל כך הבנתי למה היה צריך לעשות רימייק.

Terra Nova: Strike Force Centauri: זה הרעיון של Mechwarrior פוגש את הכיף של Wing Commander. אתם חייבים לשחק במשחק הזה.  של אח שלי.
Space Quest 6: אוי.

Unreal Tournament: ככה עושים FPS ממוקד-multiplayer. יותר טוב מ Quake 3 לטעמי.

Terminal Velocity: משחק אקשן-טיסה כיפי למדי. קשה לקרוא לזה סימולטור.

Quake: אם יש משחק אחד בארון הזה ששיחקתי בו יותר מכל משחק אחר, זה המשחק הזה. כמו כן, זה המשחק בארון הזה שההורים שלי הוציאו עליו את סכום הכסף המצטבר הגדול ביותר בחשבון אינטרנט, בחומרה, ואולי גם במורים פרטיים.

Shogo: משחק אקשן לא רע עם כמה גימיקים חביבים ועלילה שיצאה ישירות מתוך סרט אנימה ביזארי (אתם חייבים לקרוא את המילים של שיר הנושא של המשחק הזה). מעניין כמשחק של Monolith שקדם ל NOLF (למעשה, NOLF כמעט והיה סיקוול למשחק הזה). בערך חודש אחרי שקניתי את המשחק לאחשלי, וויז הציעו אותו בחינם.

Nocturne: נראה כמו אחלה משחק, רץ זוועה על המחשב שלי בזמנו. אולי יום אחד.

Indiana Jones And The Infernal Machine: לא שיחקתי הרבה, אבל לא זכור לי כמשחק טוב מדי.

Heavy Metal: F.A.K.K 2: קניתי לאחשלי. הוא לא נגע בזה, ובהתאם אני לא נגעתי בזה.

Inside Independce Day: זה לא משחק.
Half Life: Opposing Force: אחלה חבילת הרחבה. Valve אומרים שהעלילה לא קאנונית, אבל למי איכפת.

Half Life: ראו משמאל.

שלושת המשחקים הבאים הם של אח שלי:
G-Police: סימולטור מסוק עתידני עם שליטה מחורבנת שהופכת את המשחק לקשה להחריד.
Forced Alliance: משחק סגנון Wing Commander שכנראה הצליח רק ביקורתית והיום אין דרך להפעיל אותו.

F-19: הגרסא המוקדמת יותר של F-117A. גם את זה אין דרך להפעיל היום, כי הוא על דיסקטים גדולים.

Warcraft 2, Duke Nukem 3D, Doom 2,Starcraft: צריך בכלל לומר משהו?  טכנית, את כל המשחקים האלה קיבלתי מחברים, וייתכן שהם ירצו אותם חזרה יום אחד. חלק מהעטיפות המקוריות אבדו.

No One Lives Forever 2: הראשון היה משעשע, אבל גם עם דיאלוגים ארוכים מדי וכמה מכניקות משחק נלוזות. השני, כמשחק, יותר טוב, אבל מרגישים שהוא מנסה להצחיק בכוח.

Arx Fatalix: משחק תפקידים נהדר, במיוחד לבשלנים חובבים. לא סיימתי, אבל מתישהו אני אחזור אליו.

Anachronox: ראו משמאל. וגם, משחק המדע הבדיוני הטוב ביותר אי פעם.
Half Life 2 + Episode 1: אהבתי פחות מהמשחק הראשון, אף על פי שהם אחידים יותר ברמתם. לעומתם Episode 2 (שלא נמצא כאן) מתעלה על המשחק המקורי.

Beyond Good And Evil: שחקו. עכשיו. אני חושד שזה אחלה משחק כדי להכניס מישהו לעולם של משחקי המחשב, אבל אף פעם לא בחנתי את התיאוריה הזו.


Privateer: The Darkening: משחק פחות טוב מהראשון, אם כי יותר מפוקס ויותר ידידותי. משעשע שבזמנו אנשים התלוננו על כך שהמשחק זנח את הניווט עם המקלדת לטובת העכבר. קטעי וידיאו כמו ב Wing Commander, רק שהעלילה די מקושקשת. של אח שלי.
Phantasmagoria:  אוהב את הסרטים, לא מת על המשחק. של אח שלי.

המשחקים הבאים כולם של אח שלי:

Blade Runner, In The First Degree: לא נגעתי.

Gabriel Knight: The Beast Within: אחלה סרטים, משחק לא רע.

Gabriel Knight: Blood of the Sacred, Blood of the Damned: חידות איומות, וגם העלילה לא בסטנדרטים של המשחקים הקודמים.

King's Quest VII: קווסט רע עם ערכי הפקה בשמיים. לכו תתווכחו עם רוברטה וויליאמס.

King's Quest I-VI: את 3 ו 4 מעולם לא סיימתי.את 1 ו 2 מומלץ דווקא להוריד בגרסת החובבים. 5 הוא כמובן פורץ דרך אבל בסופו של דבר לא משחק טוב מדי. 6 הוא אחד מהמשחקים האהובים עליי בכל הזמנים.

The Longest Journey: בסה"כ, קווסט לא רע עם עלילה מצויינת. גם יכול להיות כותר כניסה לא רע לעולם משחקי המחשב.

Montezuma Returns: נדמה לי שמישהו קנה לי את זה פעם כמתנת יומולדת. מעולם לא נגעתי בזה.

Psychic Detective: סרט באורך מלא שהמתרחש בו נקבע לפי החלטות השחקן, ויש לו משהו כמו 20 סופים שונים. הביקורות קוטלות, אבל אני זוכר אותו כלא רע. של אח שלי.

Command And Conquer: Red Alert: משחק ה C&C האחרון ששיחקתי בו עד סופו. אחלה משחק, אבל עכשיו כשאפשר לראות את הסרטים באינטרנט אין כל כך טעם לחזור אליו.

Starship Titanic,Spycraft: של אח שלי. לא שיחקתי.

Total Revolution: משחקי Broken Sword הראשון והשני היו לא רעים בכלל. Beneath A Steel Sky זכור לי כקווסט נהדר, ולדעתי חינמי להורדה באופן חוקי מכל מיני מקומות. ב Lure of the Temptress לא שיחקתי.

Quest for Glory I-IV: הראשון והשני הם משחקים נהדרים. הרביעי מחכה ליום שאצליח להתעניין בשלישי – מהמעט ששיחקתי ברביעי, הוא מצויין. נראה לי שאחזור לראשון לקראת החידוש של השני.
Woodruff and the Schnibble of Azimuth: לא משהו.

The X Files: של אחשלי, לא שיחקתי.

באותו המדף, אך לא צולמו:

Syberia: של אח שלי, לא שיחקתי.

The Feeble Files: רגע אחרי שהתחלתי לשחק במשחק הזה הבנתי שהוא לא בשבילי.

Return To Zork: לא זוכר כבר.
Dark Seed: של אח שלי, זכור לי כמשחק נהדר. על דיסקטים, ובגרסא (דוברת!) עברית.

לא צולמו ומשוטטים כאן בסביבה:

Bioshock, Orange Box,Farenheit,Lego Star Wars, Grim Fandango, Paretorians

מושאלים כבר שנים לחברים ובספק שאקבלם בחזרה:

Wing Commander 4, Myth, Civilization 2.

NIMPC   4 comments

הויכוח על אלימות במשחקי מחשב, כך נראה, הוחלף בויכוח על תקינות פוליטית. בן פריץ, בלוגר מ- Variety, החליט ש Colonization הוא משחק פוגעני מעצם הרעיון שלו. הטיעון המרכזי שלו הוא שאם Colonization מייצג במדויק את המציאות, הרי שהוא ידרוש מהשחקן לבצע מעשים מזוויעים, ואם לא, הרי שהוא מעין שכתוב של ההיסטוריה שמקל עם הצד הכובש.

האמת שהויכוח הזה לא כל כך חדש. הכתב מזכיר את ההתרעמות על הזומבים השחורים ב Resident Evil 5 , אבל אני נזכר דווקא בידיעה על שחרור Medal of Honor:Rising Sun ביפן, והתגובה-הקצרה-אך-מפתיעה – של Penny-Arcade לנושא.

דווקא התרעננות בתגובה הזו היא מה שגרם לי להפסיק לזלזל בדיון הזה. באמת, האם זה לא מקרה של "לא בחצר האחורית שלי"?

מה יקרה אם מישהו ישחרר משחק שישחזר את זוועות השואה, או יאפשר לשחק בתור מחבל פלשתינאי?

אתחיל מלהתייחס לטיעון לגופו:
א. "אם המשחק מייצג במדוייק את המציאות, הרי שהוא ידרוש מהשחק לבצע מעשים מזוויעים" –
נכון, כמובן, ל GTA בדיוק כמו שנכון ל Colonization. הכתבה מציינת שלמעשה שחזור של הקולוניאליזם הוא שחזור של גזענות, אבל גם רצח וגניבה הן עובדות בדיוק כמו הקולוניאליזם (בהבדל קטן – הם עדיין מתרחשות בימים אלה). אי אפשר שלא לחזור ליכולת השחקן להפריד בין טוב ורע, ולהפריד בין משחק למציאות, שאינן בעיות שתעשיית משחקי המחשב אמורה או יכולה לפתור.
בסופו של דבר, הטיעון הזה הוא לא-ריאלי (ופריץ מודה בכך), כיוון שלא סביר שמשחק מחשב בידורי ישחזר במדויק תרחיש זוועה מציאותי. מה שמוביל אותנו לחלקו השני של הטיעון.

ב. "…ואם לא, הרי שהוא מעין שכתוב של ההיסטוריה שמקל עם הצד הכובש."
כלומר, מדובר כאן במוצר בידורי שנעשה על חשבונם של קורבנות זוועה (וכיוון שצאצאיהם מממנים היום את החברה הזו, אז אולי גם על חשבונם של צאצאיהם). הטענות האלה אינן בלעדיות למשחקי המחשב, ועולות גם נגד סרטים. בסופו של דבר, משהו בסיפורים על עימות ומלחמה מזיז לנו כבני אדם, וכמובן שזה מזיז יותר אם מדובר בסיפור שהתרחש באמת. השאלה כמה קרוב הסיפור הזה יכול להיות למציאות אינה שאלה של שחור ולבן. האם "רשימת שינדלר" לא ראוי לצפייה בגלל ששינדלר הרביץ לעובדים שלו ולא מראים את זה בסרט? האם יש בעיה אתית בלשחק את גרמניה במלחה"ע השנייה כאשר המשחק אינו מתייחס כלל לשואה? (דעתי: ראוי, ולא מפריע).
אני חושב שלו Colonization לא היה מתייחס כלל לחיסול האינדיאנים ומציג את ההתיישבות רק כסכסוך בין המתיישבים, זה היה מפריע לי. העובדה שאין התייחסות לעבדות במשחק לא הפריעה לי בזמנו כי לא הייתה לי מודעות לנושא, אבל דווקא כאן טמונה התשובה הטובה ביותר לטיעון הזה.
Colonization ו Civilization לימדו אותי יותר על ההיסטוריה של אמריקה וילידיה מהתיכון. זו, כמובן, לא המטרה שלהם; מדובר במוצרים בידוריים, שחלק מהצלחתם נובעת מכך שהם הופכים את ההיסטוריה לקריקטורה. אבל בו בעת הם גם מוצרים מעוררי מחשבה שמספקים טעימה מההקשר ההיסטורי, ומי שמעוניין בכך יכול לחקור עוד. לו לא היה מדובר במשחקים מוצלחים, סביר להניח שגם לא הייתי מתעניין בנושאים כאלה. לו המשחקים האלה היו לימודיים באופיים, הם היו פחות מוצלחים (עוד אעסוק בבלוג בנושא של משחק לא למטרת בידור).

נ'גאי קרואל טוען שמשחק על השואה יעורר התרעמות גדולה יותר מזו שהייתה בעקבות RE5, אבל דוגמא מהזמן האחרון מוכיחה אחרת. במקרה של Imagination is the only Escape, גם הליגה למניעת השמצה וגם ניצול שואה שבתחילה התרעם מעט, הגיבו בצורה פושרת עד חיובית לעניין, מתוך ההבנה שמדובר במוצר שמטרתו אינה בידורית (כלומר, אופציה ג'). לצורך העניין, תרחיש בו משחק מחשב בידורי היה בוחר להציג את השואה בדרך שאינה מעוותת אותה לחלוטין הוא משהו שיכולתי לחיות איתו, ואולי אפילו כדאי שיהיה משהו כזה, על מנת לחשוף אנשים לנושא.

קיימים משחקים שנוצרו על ידי ערבים העוסקים בסכסוך הערבי-ישראלי, וגם הם לא שואפים להיות מוצרים בידוריים. אף על פי שברור שהעיסוק בנושא נובע בעיקר מסנסציה, כתבות בישראל התייחסו דווקא למשחקיות הפושרת למדי שלהם. בסך הכל, אם זה לא כיף, מי כבר ישחק בזה.

פורסם 28 ביוני 2008 על ידי Shai Greenberg ב-כללי, סיקוולים, פוליטיקלי קורקט

Minigames   Leave a comment

*2K הסירו את הגנת ההפעלות מ Bioshock. לאחר מסכת ייסורים בניסיון להתקנה חוזרת של המשחק שכללה שימוש כושל בכלי הרשמי,התכתבות ארוכה מדי עם אנשי התמיכה, ובסופו של דבר יצירת חשבון משתמש נוסף, אני רק רוצה לומר: הגיע הזמן.

בעיה דומה עם Half Life: Episode 1 לא נגמרה בטוב. למרבה המזל קניתי את החבילה הכתומה לא מזמן, כך שהמשחק שייך לי שוב (אפילו שבתיאוריה מגיע לי עותק לתת במתנה). אני חייב להודות שכל החוויות האלה נותנות לי עוד סיבה לחשוב פעמיים לפני שאני קונה את Mass Effect (שממילא המחשב שלי בקושי יריץ).

* You Don't Know Jack, המקושר כאן משמאל, עברו לא מזמן לפורמט של שני פרקים בשבוע, במקום פרק בשבוע וה DisOrDat היומי. לא שאני מתלונן, כי לא היה לי זמן לעקוב אחרי ה DisOrDatים, אבל זו נשמעת כמו דרך די בטוחה להפחית את מספר המבקרים באתר. לא שזה משנה הרבה באתר שאין בו ממש פרסומות.

בכלל, ההרגשה היא שהאתר לא ממש התקדם לאנשהוא מאז שהם התחילו עם הפרקים, וגם לא כל הפרקים מוצלחים במיוחד. אני לא חושב שאני אבכה כש YDKJ ייסגר שוב. אבל זה יצטרך להיות טוב לפחות כמו פרק הפרידה מנייט.

*ואם באתרים מקושרים עסקינן, היום זו ההזדמנות האחרונה לומר משהו על The Secret of Monkey Island שיונצח ב MOJO לעד. הנה, בתמצית, מה שאני מתכוון לכתוב:

Monkey Island הוא ציון דרך בהיסטוריה של משחקי המחשב. נכון, קדם לו Maniac Mansion, וייתכן שהמשחק השני היה יותר טוב,ההומור של MI לא היה עובר מסך במשחק עם דיבורים (אני מניח שזו הסיבה שרון גילברט עדיין עושה משחקים ללא דיבורים), והמשחק הזה מכיל כמה מהחולות הרעות האיומות ביותר של ז'אנר הקווסטים. אבל רוב הזמן, הוא משחק שגורם לך לשכוח שאתה בתוך משחק. לטוב ולרע, אי הקופים נמצא בתוך הראש של רון גילברט, והמקום האינפנטילי, המתחכם, והפנטסטי הזה הוא בדיוק איפה שתעשיית המשחקים הייתה צריכה להיות בו, וכמה שנים מאוחר יותר, איפה שאני הייתי צריך להיות. האם זהו המקום שבו אנחנו צריכים להיות היום? כנראה שלא, אבל זה לא אומר שאי אפשר להתרפק.

פורסם 20 ביוני 2008 על ידי Shai Greenberg ב-Bioshock, DRM, LucasArts, YDKJ, כללי