ארכיון עבור הקטגוריה ‘כללי

1001   Leave a comment

מתישהו ב 2013 התחלתי ניסיון לעקוב אחרי הספר "1001 משחקים שאתה חייב לשחק בהם לפני שתמות".

אז אני הולך להמשיך את זה, כאן בפוסט ובטוויטר. אל תצפו ללינקים למשחקים עצמם, או ללינקים בכלל.

  • עוד מישהו שהתחיל משהו דומה.
  • 18.03.2013: Oregon Trail: המשחק ממליץ לקנות 6 שוורים. באמצע הדרך נגנבים שישה שוורים בבת אחת. הסוף. בעצם רוג-לייק שדי מחזיק גם היום. ממליץ לנסות גם את Organ Trail ואת משחק המחווה של "מיליון דרכים למות במערב".
  • 18.03.2013: Pong. הנה אמולטור.
  • 19.03.2013: Breakout. הלבנים שהרכיבו את ילדותי (טוב, טכנית זה היה Arkanoid). ייתכן שגם הכרתם בתור "פופקורן", Bricks, וכו'.
  • 20.03.2013: Boot Hill. יריות בשני שחקנים. לא הכרתי. אין בפלאש, וגם אמולציה כנראה לא משחזרת את החוויה המקורית (בארקייד הזכוכית הייתה צבועה). ועדיין, חביב בצורה פשטנית שכזו.
  • 21.03.2013: Combat. משחק יריות לשני שחקנים על מסך יחיד עם כמה תרחישים שונים שאפשר לבחור בינהם. תוהה כמה שורות קוד יש בדבר הזה.

 

פורסם 10 בדצמבר 2015 על ידי Shai Greenberg ב-כללי, משחקי רטרו

Achievement Unlocked: wait more than two years between posts   Leave a comment

הפוסט הזה יהיה על Brutal Legend, וקצת על חוויות גיימינג בלינוקס. במילים אחרות, זה פוסט על משחק מ-2009 ועל ניסיון לשחק פולו בזמן שאתה רכוב על גבי פינגווין.
עדכונים שוטפים יותר בטוויטר, במחיר של הרהורים אחרים שקצת פחות עוסקים במשחקים.

אחרי תקופה ארוכה בה זנחתי את המחשב השולחני לטובת הלפטופ לאחר שהכונן הקשיח נשרף, תיקנתי אותו וחזרתי אליו. כלומר, לא בדיוק: סחבתי אותו לחנות תוך שאני מקלל, מבצע קניות בסופר הסמוך כדי לקבל כרטיס לחניה, נשבע שלעולם לא אקנה מחשב שולחני יותר, ולאחר מכן מתעצל במשך מספר חודשים להתקין מערכת הפעלה.
זה אותו מחשב שרכשתי אי שם ב-2008 , והוא עדיין מריץ משחקים באופן סביר. כלומר, על חלונות. התקנתי גם לינוקס, ועם כל האהבה שלי אליה, לא התרשמתי שגיימינג על לינוקס הפך לריאלי מאז הפעם האחרונה שהשתמשתי בה. בסטים כ-28 מתוך 83 המשחקים שלי נתמכים, ברובם משחקי אינדי מבאנדלס שונות, וגם כל המשחקים של Double Fine. ספציפית, Brutal Legend, שאתייחס אליו בהמשך הפוסט, מתנהג כמו פורט של משחק ה-Windows: מקרטע ועם מחסור ברור בשעות QA. כלומר, הוא שחיק ברמה שלא גרמה לי לעשות Uninstall מייד, אבל לא ברמה שתגרום לי להתקין כותר AAA נוסף בלינוקס. יצויין שאני משתמש בדרייברים שאינם של יצרן כרטיס המסך, כי הוא כבר לא נתמך רשמית ללינוקס, אבל איכשהוא אני לא חושב שזה עוזר לקייס של לינוקס בתור מערכת הפעלה למשחקים.
המצב של האמולציה בלינוקס הוא ככל הנראה הרבה יותר טוב מפעם, וזה עדיין לא נראה מספיק. צריך לברך מפתחים שבוחרים לתמוך בפלטפורמות פתוחות, אבל צריך גם להתאים ציפיות: בסופו של דבר יותר קל ומשתלם לפתח לפלטפורמות סגורות.

Brutal Legend הוא המשחק ש Double Fine יצרו לאחר Psychonauts, וכמוהו, היה הצלחה ביקורתית, כישלון מסחרי, וככל הנראה סבל מתלאות הפקה. כפי שכתבתי טרם יציאתו ב-2009, מלכתחילה מדובר במשחק שלא לגמרי ברור איך יצליח למצוא את קהל היעד שיממן אותו, והחל מהשנה הוא מקושש כסף מהופעת קאמבק על הפי.סי עם כרטיסים מוזלים ב-Steam. (אגב, עוד עדות לקושי של DF למצוא קהל יעד בדרכים המסורתיות היא ההליכה שלהם לקיקסטארטר עם Broken Age).

מדובר במשחק אקשן מגוף-שלישי בעולם פתוח, עם קטעים קצרים של אסטרטגיה בזמן-אמת, אבל גם פיתוח דמויות, קווסטי איסוף, וקטעי מירוץ. עבורי זה פחות משנה איזה ניסוי משחקיות טים שייפר, שעומד בראש של Double Fine, החליט לעשות הפעם. כלומר, זה בהחלט *מעניין*, זו פשוט לא הסיבה שאני משחק במשחקים שלו. הדמויות במשחקים של שייפר הן שובות-לב, והעלילה הדי קלישאתית של BL היא האהובה עליי מהמשחקים שלו מאז Grim Fandango (את זו של Psychonauts פחות אהבתי, גם אם היו בה רגעים נפלאים). הסיפור על אדי, איש הבמה רב-הכישרון שלא רוצה בתהילה אלא סתם להיות מגניב, וליטה, מושא העניין הרומנטי במשחק, צריך להיות מוכר בערך לכל מי שקרא אי פעם סיפור פנטזיה, ובכל זאת משהו בו עובד. יש גם חלקים שמוכרים כי הם מוטיבים חוזרים אצל שייפר – דמות אב נוכחת\נפקדת, למשל, ומעניין יהיה לשחק שוב ב-Grim/Full Throttle כדי לראות עד כמה זה בלט גם שם.

מעבר לכך, הדימיון הויזואלי של שייפר והאנשים שאסף סביבו הוא מדהים. אני לא מכיר כל כך אייקונוגרפיה של מטאל, אבל היא נוכחת בכל פינה בעולם של BL.אם Psychonauts עבד על איזשהוא קונטרסט בין עולם מעט-דימיוני לעולמות מופרעים, העולם של BL הוא מופרע ברמות היסטריות די מההתחלה, עם עצים ממתכת, פסלים של גיטרות, וכמובן עיצוב המפלצות והרכבים, אם אלה אופנועי חזירי בר ניתנים-לרכיבה, או גרסאות צבא האויב ליחידות של השחקן שמחליפות את תלבושות המטאל בתלבושות גלאם-רוק (למי שמעוניין בדוגמא קצת פחות מטאליסטית מהעת האחרונה לדימיון הויזואלי של החבר'ה האלה, אני יכול להמליץ בחום על Stacking).

אם בכל זאת להתייחס למשחקיות – משהו בי מתנגד לקלות היחסית של משחקי העולם-הפתוח, ששמים פחות דגש על מיומנות ויותר דגש על קווסטי-חיפוש ומשחקונים. ההתנגדות הזו ליוותה אותי, למשל, לכל אורך Arkham City, עד סופו וגם לאחר מכן בגריינד הפוסט-משחק. BL הוא לא Arkham City (לא חוכמה, יש לומר), האקשן וגם קווסטי-החיפוש והמשחקונים שלו הרבה פחות מוצלחים. לגבי רכיב האסטרטגיה, לא ממש החלטתי. ברמת הקושי הבינונית, אחרי שמשתלטים על האפשרויות כבר די קל להביס את המחשב, אבל המשחק מצליח להחזיק עניין בקטעים האלה בין היתר בשל מגוון האפשרויות הגדול יחסית שניתן לשחקן בגיוון הצבא שלו ובצורות בהן הוא יכול להתערב אישית בקרב (כגון הטלת לחשים). זה קצת מרגיש כמו טוטוריאל די מהנה למולטיפלייר, שבו טרם שיחקתי, אבל מסקרן אותי לנסות (בין היתר, בגלל היכולת לשחק גם את צבאות האויב).

Brutal Legend זמין נכון לעת כתיבת שורות אלה במחיר שווה לכל נפש ובצירוף כמה משחקים עצמאיים.

צפו לעוד פוסט או שניים לפחות לפני שאני יוצא לתרדמת נוספת.

פורסם 20 בספטמבר 2013 על ידי Shai Greenberg ב-כללי

דברים שאתם מוזמנים לשדוד ממני עד נובמבר   Leave a comment

אתמול נחתה עליי ההבנה שיש לי כמה משחקים שאני לא נוגע בהם, ואחרי שתפקדו בחודשים האחרונים בעיקר כפריט ריהוט שתפקידו לשבת ולבהות בי, כשאצא לחו"ל עוד שבועיים הם בכלל יישבו במגירה שכוחת אל. אי לכך, אני פותח סוג של ספריית השאלה זמנית. מהלך לא לחלוטין חסר אינטרסים, שכן רבים מהמשחקים האלה מעולם לא נפתחו, ואני רוצה  המלצות לתקופה שאחזור.

מפורסם כאן בבלוג כיוון שזה נראה כמו המקום הנכון, אבל יהיה משקל לנפוטיזם בהחלטה על ההשאלה.  בהתאם, פניות להשאלה לא בתגובות, אלא ב ShaiGreenbergTM שטרודל gmail.com.

Supreme Commander

Bully

Arx Fatalix

Prisoner of War

Praetorians

The Lord of the Rings : The Battle for Middle Earth

(להחלפה)

Prince of Persia

(ההוא שאחרי טרילוגיית חולות הזמן)

Grand Theft Auto: Vice City

Fallout 3

Tron 2.0

Assassin's Creed

(להחלפה)

Dungeon Siege 1+2

Fahrenheit

פורסם 14 באוגוסט 2011 על ידי Shai Greenberg ב-כללי

לא קמים מהכיסא   Leave a comment

איתי חורב כותב בניוזגיק על סוף עידן הדיסקים, במאמר שמעלה יתרונות וחסרונות של הפצה דיגיטלית.

אני חושב שזה לא מדוייק לומר שעיקר היתרון הוא למפיצים. אין בכלל השוואה בנוחות הצריכה בין העידן הדיגיטלי לעידן הקופסאות. המרחק בין הקליק על הרכישה לקליק הראשון במשחק מעולם לא היה קצר יותר, והוא עוד יתקצר. יש לי מדף שלם של קופסאות שמעולם לא פתחתי אותן, אבל לצריכה הדיגיטלית יש פוטנציאל להפוך את הבידור למיידי יותר.

לגבי המחיר – כפי שנכתב בתגובות למאמר, יש הנחות גדולות מאוד, ולדעתי הן אינן נובעות מלחץ מהעותקים הפיזיים, אלא מחישוב כלכלי. מכירה של ביושוק 2 ב 5 דולר שהייתה בסטים, למשל, נועדה בבירור לגרום לכמויות של אנשים שלא היו קונים את הכותר במחיר של 20 דולר לקנות אותו,או הולכים לחנות גם אם היו שומעים שהמחיר הוא 5 דולר. במידה מסויימת, זו המקבילה של "להיפטר מהמלאי" שמוזכרת בפוסט של איתי, היות והחברה מבינה שהמשחק מתיישן, ורוצה לעשות בוחטה לפני שהוא נחשב לישן מדי.

השאלת משחקים נמנעת, אבל העידן הדיגיטלי הופך את הנוחות שבהשגת המשחקים לאלטרנטיבה קורצת מאוד. וכיוון שהמגוון הקיים של משחקים נגישים במחירים נמוכים הופך לאינסופי, המשמעות העיקרית של השאלת משחק היא רצון להשיג משחק חדש, אבל אי רצון לשלם מחיר מלא עבורו. אני מאמין שההפצה הדיגיטלית תמצא לכך פתרונות. כבר היום קיימת לכותרים ישנים יותר האופציות של קבוצת רכישה דיגיטלית, או שירותי השאלה מקוונים – ואני מאמין שפתרונות דומים ומדורגים יהיו זמינים עבור משחקים חדשים – שוב, זה שיקול של יצירה וניצול של באז שקיים סביב המשחק שיהפוך דילים כאלה לכלכליים עבור החברות.

החברות כבר מצאו לכך פתרון לנושא גרסאות האספנים – מעבר לשליחה המקבילה בדואר (שתמיד, אני מאמין, יהיה מי שיהיה מעוניין בה – הם פשוט יצטרכו לשלם הרבה יותר), יהיו גם גרסאות עם תוכן נוסף בתשלום. זה קצת "רשע", במיוחד כיוון שכיום חלק ניכר מהתוכן הזה במובהק לא שווה את המחיר (ראו דוגמת השיריון של הסוס), אבל לפחות רעיונית אין פסול בלדרוש יותר כסף ממי שרוצה תוכן נוסף (כל עוד זה לא נותן לו יתרון על שחקנים אחרים במשחקים מרובי משתתפים).

ההשלכה על חנויות מעניינת במיוחד, וכמובן ההשלכה על חנויות וחברות הפצה בארץ. כבר היום קיימות הגבלות על הורדת תוכן דיגיטלי בארץ – במיוחד בקונסולות. The Old Republic אינו ניתן להזמנה מוקדמת דיגיטלית, אבל הסיבה המרכזית לכך היא כנראה רצון לדרג את העומס על שרתי המשחק. התרחיש הפסימי הוא חסימה של תכנים בשירותי ההורדות הגלובאליים על מנת להעביר את הצרכנים לשירותי הורדות מקומיים. התרחיש הזה רע מאוד מבחינת הצרכן הישראלי כיוון ששירותי ההורדות הגלובאליים מספקים שירותים נוספים שלשירותים הישראליים אין יכולת לספק. זו בעיקר שאלה של עד כמה מהר הצריכה הדיגיטלית תייתר הצריכה הפיזית, כיוון שייתור מוחלט של הצריכה הפיזית ייתר את המפיצים בארץ, שזהו תרחיש נוסף. משמעותו של תרחיש כזה, כפי שאיתי ציין, הוא סגירת עסקים ואובדן עבודות.

התרחיש האוטופי והלא סביר הוא הסבה של חברות ההפצה בארץ לחברות המייצרות תוכן מקומי. זו יכולה להיות ההצדקה היחידה לחסימת תכנים מחו"ל, וזו למעשה ההזדמנות האחרונה של החברות הללו לדחוף לצרכן הישראלי תוכן כזה – וזה משהו שמדגדג מאוד ברצון לנכס את הצלחת משחקי המחשב לישראל, גם אם יש סיבה כנראה שדברים כאלה מעולם לא תפסו. עדיין, מותר לחלום על ברי סחרוף ברוק בנד.

פורסם 22 ביולי 2011 על ידי Shai Greenberg ב-Steam, כללי

פאנבוי בחצר המלך גרהאם   1 comment

… היא כותרת ההרצאה שלי  שתועבר מחר בכנס פאן.קון, ועוסקת במשחקי מעריצים שפותחו על ידי מעריצי משחקי King's Quest.

הכנס מתקיים באשכול פיס אהל שם בר"ג, וההרצאה היא ב 13:00.

ובשקט הנובע מעצלנות-כתיבה הבלוג עבר מבלוגלי ז"ל לוורדפרס, החליף עיצוב, הוסיף לוגו, והוריד את הציטוט מכותרת המשנה. אבל הוא עוד יחזור.

ובזמן שאני מתעצל לכתוב, פוסט מעולה ממאי על משחקים ואומנות ב Digital Trident.

פורסם 14 באוגוסט 2010 על ידי Shai Greenberg ב-כללי

החידה השבועית לילד   Leave a comment

  • אנא, ילדים, מצאו את מקס פיין בתמונה הבאה ונסו לצבוע אותו בשחור ולבן.
  • חמש אותיות, קול אשה מטורפת בכריזה בזמן שהגיבור נחלץ ממלכודות המוות שהיא הותירה לו.
  • זהו את המשחק הקלאסי שבסרטון.
  • תחזית שוברי קופות: איזה מהרעיונות הללו צפוי להביא מעריצים לקנות את המשחק?
  • האתגר הפילוסופי של השבוע: האם יום אחד נאמין למה שקורה על המסך?
  • פורסם 12 ביוני 2009 על ידי Shai Greenberg ב-Portal, טלוויזיה, כללי, קווסטים, קומיקס

    חמשת השלבים: דיכאון   Leave a comment

    הדבר המדכא באמת עבורי ב DNF הוא אפילו לא שהמשחק לא ייצא. גם ככה אני בקושי מספיק לסיים את מה שאני משחק בו כרגע.

    הדבר המדכא הוא המחשבה שאנשים השקיעו חלק ניכר מחייהם במשחק הזה ולא יצא מזה הרבה. קיית' שולר עבד ב 3DRealms מאז 1991, וב 2006 עבר ל Gearbox. בתקופה של DNF הוא תרם למשחקים של חברות ש 3D Realms שיתפה איתן פעולה, אבל המשחק האחרון "שלו" הוא Shadow Warrior מ 1997. מעבר לשורה בקורות החיים, רק בידיעה שמישהו משתמש במוצר תוכנה פיתחת יש משהו מאוד מספק. וכמובן שאם אף אחד לא ישתמש בו, יש בכך משהו מאוד מאכזב.

    זו אינה הפעם הראשונה שעבודה על DNF יורדת לטימיון. פיתוח המשחק הותנע מחדש לפחות פעמיים. מעבר לאי ההיגיון הכלכלי המיידי, תהליך פיתוח כזה לא יכול להיות טוב למשחק עצמו. בסופו של דבר חברת פיתוח חייבת לשחרר מוצר כדי ללמוד ולהשתפר באמת. במילים אחרות, 3DRealms היו רחוקים מהשטח, מה שאולי השפיע על אנשים כמו שולר לעזוב אותה.

    ברושארד אמר עוד ביוני 98 שהוא לא מתכוון לשחרר את המשחק עד שהוא יהיה המשחק הטוב מסוגו. אבל בזמן הזה הוא יכל כבר לשחרר שלושה משחקים טובים. אולי את מה שקרה ל DNF אפשר להבין  מהאמירה של שולר בראיון למעלה: ברושארד ומילר הם הכי טובים בללטש משחקים. כתלות באיך שמסתכלים על זה, DNF מעולם לא הגיע לשלב הליטוש, או לחילופין היה שם תמיד.

    פורסם 15 במאי 2009 על ידי Shai Greenberg ב-DNF, כללי

    בצורת לצורך שיטפון   1 comment

    * המחשב החדש עדיין נתקע ב Assassin's Creed, גם לאחר החלפת כרטיס המסך (Radeon 4850 של Sapphire) בדגם חדש יותר של אותו הכרטיס. Mass Effect, בינתיים, מחכה בודד וארוז בקופסא.

    * המחשב הישן מריץ יפה מאוד את Tron 2.0, אבל מה שנראה בתחילה כמשחק מקורי יחסית התברר כמשחק די שבלוני. המשחק מעמיס מכניקות משחק מיותרות למדי בשם הרצון להידמות ל RPG. אם מתעלמים מהן, נשאר משחק אקשן סטנדרטי מאוד עם עלילה סטנדרטית מאוד והבלחה מקורית אחת (משחקון ה light cycles). זה קצת עצוב שהדבר שהכי שיעשע אותי היה שהמשחק משתמש באנימציות הדמויות הסטנדרטיות של Monolith. לרגע תהיתי מדוע הדמויות שאמורות לייצג "תוכניות" מתנהגות כמו המרוקאים מ NOLF.

    * נשארתי עם פוקר בפייסבוק. כמה נמוך אפשר עוד לרדת בסולם הקז'ואל?

    * והתשובה: משחקי רטרו, כמובן. התענוג הנוכחי: Defender of the favicon.  היוצר טוען שזה לא אמור לעבוד טוב על פיירפוקס עדכני, ואני מעדיף להאמין בזה מאשר להאמין שאני ממש גרוע.

    * ובהצתה מאוחרת מעט, בכנס אייקון שהתנהל בחודש שעבר הייתי בחידון בנושא מונחי מד"ב. בכנות, הייתי מעט מופתע מכך שהצלחתי לענות על משהו. החידון כלל בסופו של דבר לא מעט מונחים ממשחקי מחשב. וכמובן גם מונחים שאינם ממשחקי מחשב, אבל מופיעים במשחקי מחשב (ערן, אם אתה קורא את זה, אני רוצה את הניקוד שלי בחזרה). בסך הכל, היה נורא כיף, תשבוחות על הארגון.

    *  אם חשבתם שהאתנחתא הקומית מבוססת- Deus Ex של השבוע היא השיר של יאצי, תחשבו שוב.

    פורסם 29 בנובמבר 2008 על ידי Shai Greenberg ב-Casual, אישי, חובבים, יאצי, כללי, משחקי רטרו

    הנסיך הקצר   Leave a comment

    בזמן ש Assassin's Creed מתעקש להתרסק על המחשב החדש עקב התחממות יתר של כרטיס המסך (שבתורה, נראה שנגרמת כתוצאה מתשתית חשמל בעייתית), חזרתי אל כמה תענוגות מעט יותר אסקפיסטיים (מהסוג שאמרתי שאני לא אחזור אליו).

    אחרי פעילות תחזוקה סטנדרטית למכשיר הסלולארי שלי, קיבלתי חודש חינם של הורדות מאורנג'. חשוב לציין ש"חודש חינם" פירושו "חודש חינם במסגרת ערך ההורדות המוקצה בחבילה" – מה שהמוכרת שכחה לציין. הדף האישי בסלולארי מציין את הערך שנוצל והערך הנותר מהחבילה, אבל הורדות משחקים לא מציינות את הערך כאשר קיימת חבילה, ופשוט מופיע לידן 0. המוכרת הבהירה שבתום החודש אוכל להפסיק את החבילה דרך האתר, אבל בפועל החבילה הופסקה אוטומטית – אולי יש איזשהוא מדד שאומר שניצלתי את החבילה באופן שאינו משתלם לאורנג'.

    לא כל ההורדות עבדו חלק – Duke Nukem 3d Mobile תוקע את המכשיר, ו Orcs and Elves פשוט סירב לעבוד. ייתכן שהייתי מקבל איזשהוא זיכוי עליהם אם היה לי כוח לנווט בסבך הבירוקרטיה של אורנג' – אחרי שיחה אחת התייאשתי, וגם כך לא מצאתי יותר מדי משחקים מעניינים.

    ל Metal Gear Acid Mobile ו Command And Conquer Mobile עוד אגיע מתישהו, אבל המשחק הראשון שמשך את עיני היה Prince Of Persia Classic .  כפי שגיליתי מאוחר יותר, מדובר בהסבה של הגרסא המחודשת ל XBox Live Arcade של המשחק המקורי. כלומר – זהו פורט של רימייק, צירוף שכבר עשוי לרמוז שהתפוח ייפול כמה קילומטרים טובים מהעץ.

    העץ, במקרה הזה, הוא Prince of Persia המקורי. PoP היה אחד המשחקים הראשונים ששיחקתי בהם (נדמה לי שקדם לו Thexder), ומאוחר יותר אחד הראשונים שסיימתי, ואחד הראשונים שסיימתי ללא צ'יטים. שיחקתי בשלבים שוב ושוב על מנת להשיג תוצאות טובות יותר, אף על פי שהמשחק עצמו לא נתן שום תמריץ לעשות כן מעבר למספר הדקות על השעון. המשחקיות עצמה הייתה הפרס – איך להפיל את השומר אל תוך הבור, או איך לסיים את המשחק גם תוך ויתור על כל שיקויי הבריאות. מי שמדבר על PoP כמשחק הפלטפורמות הריאליסטי הראשון עם אנימציה חלקה ממעיט בערכו – לפני הכל, הוא משחק פלטפורמות טוב.

    PoP Classic הנייד הוא לא משחק פלטפורמות רע, אבל הוא גם לא PoP. בהיבט הטכני הוא באמת עושה את העבודה. הגרפיקה יפה – הן הרקעים והן האנימציה. השליטה ממש נוחה – בדרך כלל אחת הבעיות הקשות במשחקים לסלולארי היא חוסר היכולת ללחוץ על שני כפתורים בו זמנית, אבל כאן זמן התגובה בהחלפה בין הכפתורים הוא כה מזערי שכמעט ולא שמים לב. למעשה, המשחק סלחני למדי בכל מה שנוגע ללחיצה על הכפתורים, עד כדי כך שהוא הופך כמה "לחיצות מאוחרות" לתנועות אקרובטיקה של הנסיך. יש בכך חן רב, וחסכון של עצבים רבים. בתחום השליטה ישנן עוד כמה הפתעות חביבות, כגון הסלטה לאחור, ו"ריקוד על התקרה" המאפשר לפרק לבנים סוררות בקלות. יש מקום להתלונן על כך שקשה לראות חלק מהמלכודות בגלל הגודל של המסך – במיוחד כאלה הנמצאות בתחילת כל מסך, מה שמונע משחקיות "ריצה מטורפת", אבל בעיני השינון וההימנעות מאלה הוא חלק מהמשחק. מבחינת הסאונד, חלק מהצלילים פשוט "חסרים", וחלקם נשמעים מאוחר מדי, אבל לפחות האיכות שלהם סבירה.

    עם זאת, כאמור, זה לא PoP, ואולי הבעייה היא שהמשחק בנה את הציפיות שלי להאמין שזה מה שאני מקבל. לאחר שלב אחד עם אלמנטי משחק של איסוף מטבעות ומפות שלבים (אבוי), המשחק פותח אפשרות של מצב משחק "קלאסי", ללא הדברים האלה. למרבה הצער, "קלאסי" זה הדבר האחרון שאפשר לומר עליו.
    הקרבות צומצמו ל"חסום והכה". אפשר לשכוח מחילופי הצדדים עם השומר והריצה קדימה, למשל. לא שזה משנה הרבה, כיוון שעל אף שהגבלת השעה עדיין קיימת, היא לא מהווה מכשול קשה מדי. כמעט חצי מהמשחק קוצץ.

    התחלתי לחשוד כשלא מצאתי את השלד בשלב השלישי (הביקורת הזו דווקא מזכירה אותו. אני תוהה האם הוא קיים כמכשול לא הכרחי, שזה עצוב, או האם מחבר הביקורת לא סיים את המשחק). בהמשך התברר לי שהשומרים המיוחדים – "הפסל", והשומר השמן – גם הם לא נמצאים. הצל של הנסיך נמצא, אבל ה"עימות" איתו נחתך החוצה. העכבר גם נחתך (אבל מופיע בסוף). זה לא מקרה של "גרידו ירה קודם", שבו אולי ניתן להתווכח על חשיבות ההבדל – חמישה שלבים נחתכו החוצה. יש עוד שני מצבי משחק, של "פגיעה אחת" ומצב שבו השעון לא מתאפס בחזרה לתחילת השלב, אבל בסופו של דבר אורך החיים של המשחק הוא לא הבעיה. ברור שהמשחק יהיה קצר, אבל חיתוך התכולה הוא מלאכותי ומאכזב, בעיקר כי לפחות בהתחלה נראה שהמשחק נאמן למקור.

    אני מאוד מעריך את GameLoft, שאחראים למשחקים הניידים המבוססים על הסדרה החדשה של PoP. למרבה הצער, כאן הם כנראה אחראים רק לכותר ה XBox, שכן הקרדיטים בסוף נראים יותר כמו רשימת נוכחות של מסחטת יזע סינית. המשחק דווקא כן סובל מהנטייה הלא ברורה של המשחקים של GameLoft לשים תמונות של בחורה בלבוש חושפני בסיום כל שלב, מה שנותן לכל העניין הרגשה של סטריפ פוקר (וכמובן מטריד בשל הנגישות של המשחק לכל הגילאים).

    שלוש תהיות לסיום:

    1) האם זה המצב גם בכותר ה XBox?

    2) מה היו הסיבות לקיצוץ?

    3) האם ג'ורדן מכנר (שאגב, הזכויות על הנסיך עדיין שייכות לו, ושמו מופיע טרם המשחק) מודע למחדל הזה?

    פורסם 30 בספטמבר 2008 על ידי Shai Greenberg ב-Casual, כללי, משחקי רטרו, נייד

    קומפליטיזם   1 comment

    בזמן מאז העדכון האחרון, הספקתי בעיקר לעבור דירה, וכרגיל, להתעצל לכתוב.
    בדירה החדשה יש לי גם מחשב חדש, מה שאפשר לי סוף סוף לרכוש את Assassin's Creed ו Mass Effect (ולקבל בחינם את Battle For Middle Earth, למרות שאין לי מושג אם אני אי פעם אשחק בו). במקביל, התחלתי לשחק בחידוש ל Quest For Glory 2, וכהכנה אליו שיחקתי שוב ב Quest For Glory VGA (אבל על כך, בפעם אחרת).
    קצת רשמים ראשונים מ Assassin's Creed:

    AC הוא מהמשחקים שאנשים או מאוד יאהבו, או מאוד ישנאו. אני כנראה שייך לקבוצה השנייה, אבל בכל זאת משהו בו מושך אותי לשחק בו. מעבר להיותי completist, אני מניח שאיפשהוא אני רוצה להיות שייך לאליטת האנשים ש"מבינים" את המשחק.

    האמירה של יאצי מהביקורת השבועית מהדהדת לי בראש – AC הוא גם "משחק אוטר", כלומר, משהו שנראה יותר כאילו שהמפתחים פיתחו בשביל עצמם מאשר בשביל שמישהו ממש ישחק בו, והמקרה היחיד שתאהב אותו הוא אם במקרה המוח שלך משדר על אותו הגל של המפתחים. זה סוג של GTA פוגש את Prince of Persia, וזה שילוב שפשוט לא עובד.
    זה לא שאין כאן רעיונות טובים. כל הרעיון של מצב משחק "שקט" ו"אגרסיבי" נשמע כמו משהו שיאפשר לשחקן להשפיע על הסביבה בצורה מעניינת באמצעות אינטראקציה פשוטה. כמו טרילוגיית PoP, האקרובטיקה יוצרת חופש תנועה מרנין, וביחד עם העולם הפתוח, הפוטנציאל להחזיק את האשליה של חופש הפעולה הוא עצום.
    בפועל, המשחק לא מצליח להחזיק את האשליה הזו. השחקן בדרך כלל נדרש לרצף מאוד ספציפי של פעולות כדי לפתור את הבעיות שלו, ובסופו של דבר זה נראה יותר כמו מספר שלבים שאפשר לעבור בינהם דרך hub. הבעיה היותר חמורה היא שרוב הזמן, אין באמת דרך מעניינת להשפיע על הסביבה. האינטראקציה עם הדמויות מסתכמת בלהתנגש בהם או – עצרו את הנשימה – לא להתנגש בהם. אני מניח שאפשר להתחיל במסע טבח שכמותו לא ידעו מאז ימי הביניים, אבל בניגוד ל GTA, המשחק מעודד את השחקן לא לעשות זאת. המשחק לוקח את עצמו ברצינות מדי, ועד שפוגשים דמויות שמדברות הן פולטות מפיהן את עלילת המד"ב\היסטוריה שלו באופן משעמם עד מגוחך (גילדת מתנקשים שאחד מעקרונותיה הוא לא לפגוע בחפים מפשע – אוי).

    אני ממש אוהב את שיטת הקרבות. הרעיון של "הילחם-באויב-אחד-ובינתיים-דאג-שיתר-האויבים-לא-יתקרבו" גורם לכל העניין לעבוד כמו סוג של ריקוד מטורף, ובינתיים לפחות הוא לא נמאס. ההתנקשויות מגניבות, אבל בדרך כלל יש דרך מאוד ספציפית לבצע אותן, מה שהופך את החוויה לסטטית משהו.

    הדבר שהכי עלה לי על העצבים הוא ההתעקשות של המשחק ללמד אותי במפורש איך לשחק, גם אחרי שתפסתי פחות או יותר איך הדברים עובדים. המשחק מתחיל בשלב הדרכה קצר, אבל גם לאחר מכן המשחק בוחר להסביר על כל צעד ושעל מה אתה צריך לעשות, וחוסם למעשה את השיטוט בעולם הפתוח זמן רב יחסית. אחד מהדברים שהמשחק בוחר להכיר לשחקן בנקודה זו הוא "חיפוש האוצרות", שבעיני לא צריך להיות פיצ'ר שמועבר בזמן ההדרכה, אלא בונוס לשחקנים המשקיענים.
    בכלל, "חיפוש אוצרות" הוא מכניקת משחק מעצבנת לא פחות מ"העלה את התכונות שלך על ידי ביצוע חוזר של אותה הפעולה". ג'ון רומרו פעם אמר שבמשחק צריך להיות משהו מעניין בכל חדר. איכשהוא, מפתחי המשחקים הצליחו לגרום לשחקנים לרצות את ההיפך הגמור – השחקנים צריכים ללכת ולחפש משהו בכל חדר, כדי לקבל משהו מעניין בסוף. זה הרבה יותר משתלם למפתחים, וממכר לאובססיביים כמוני, אבל זה לא באמת כיף.

    עוד פוסט על המשחק כשאסיים את כולו. בינתיים, סרטון למי שרוצה להבין מה זה "משחק אוטר".

    פורסם 13 בספטמבר 2008 על ידי Shai Greenberg ב-חובבים, יאצי, כללי, קווסטים