ארכיון עבור הקטגוריה ‘המלצות

דלקת פרקים   2 comments

(גילוי נאות: הבלוג חבר בתוכנית העמיתים של אמאזון, ובכתבה הזו קיים לינק לאמאזון. זה לא אומר הרבה, חוץ מזה שאני יכול להרוויח מכך שאנשים ירכשו את המוצר דרך העמוד הזה. גילוי זה יופיע בתחתית כל כתבה המכילה לינק כזה מעתה ואילך) הלינק לאמאזון הוסר בעקבות משיכת טרול לא רצוי. לא שווה את כאב הראש.
לפני כשנה כתבתי שאי הקופים הוא כנראה לא המקום שבו אנחנו צריכים להיות היום. אחרי הפרק הראשון של Tales of Monkey Island, שמחתי לגלות שטעיתי מאוד. אחרי הפרק השני, אני חושב שראוי לנסח מסקנה מחודשת: אי הקופים הוא עדיין אחלה דרך להתחבר לילד הפנימי שלך, אבל מצד שני אותו ילד לא תמיד מממש את הפוטנציאל שלו.

קצת הקדמה על המשחקים והפורמט: אחרי שבמשך שנים לוקאסארטס התכחשו לכל משחק עבר שלהם שלא מתחיל ב"מלחמת" ו"אינדיאנה", לוקאס הכו פעמיים עם חידוש של "אי הקופים" המקורי ונתינת הזכויות ל Telltale לפתח משחק בפרקים הממשיך את הסדרה. Telltale היא חברה הנשענת כבר זמן מה על המודל הכלכלי של משחקים בפרקים – הם הספיקו לשחרר כבר שתי "עונות" של "סם ומקס" (ועמלים כבר על הבאה), ותוצריהם האחרים כוללים משחקים של Strong Bad, Wallace & Gromit, ו Bone. האנשים שעובדים ב Telltale הם בחלקם עובדים לשעבר של לוקאסארטס, שפוטרו כאשר החברה הפסיקה לייצר משחקי הרפתקאות, כך שהחדשות היו בגדר "ולמעריצים הייתה שמחה וששון", וכו'.

למעריצים היו קצת פחות שמחה וששון מהמודל הכלכלי של הסדרה החדשה – TT הציעו למכירה רק "מנוי" לפרקים, כלומר – שלם מראש, קבל את הפרקים כשייצאו.  בנוסף, הסתבר שהגרסא שהוצעה למכירה ב Steam אינה מכילה משחקון של "מציאת אוצרות" שכלול בגרסא למכירה מ TT (אם כי לפחות כרגע כולם יכולים ליהנות ממנו בדמו. כדאי, כי כרגע המשחקון מזכה בהנחה של 25% על אחת העונות של TT). התיקון ההיסטורי הגיע עכשיו, כאשר אמאזון מציעים את הפרק הראשון למכירה בנפרד, ומציעים הפחתת תשלום מהעונה המלאה למי שקנה פרקים בודדים (כמובן שבתור מי שקנה את כל העונה אני קצת מעוצבן מהעניין, אבל ככה זה בחיים).

הפרק הראשון, Launch of the Screaming Narwhal, היווה הוכחת יכולת של TT ליצור משחק בסדרה. הוא כלל דיאלוגים וסיטואציות משעשעות, וחידות שהן גם פשוטות וגם מספקות למדי. העלילה של הפרק, שבה גאיבראש שחרר בטעות קללת וודו שמדביקה פיראטים במחלה ההופכת אותם לזומבים (וגם את היד שלו בדרך), נדמתה מעט לא מתאימה, אבל עלילה מעולם לא הייתה הצד החזק מדי של המשחקים בסדרה, שהיו יותר קומדיות מודעות לעצמן שבהן השחקן מנסה לעבור אתגרים מופרכים למדי ופוגש בשלל דמויות ביזאריות. בהיבט הזה, הפרק הראשון לא רק שמר על רוח הסדרה, אלא גם הצליח להיות ממוקד יותר מרובה. הייתה הרגשה כוללת שהשחקן יודע מה הוא אמור לעשות, גם אם זה משהו מאוד טיפשי. הדיאלוגים קוצרו למינימום שגם מעלה חיוך על הפנים, והתקציב הדל התבטא בפרק שהוא קצר, אבל מוצלח לכל אורכו.

הפרק השני, Siege of Spinner Cay, הוא סיפור אחר לגמרי. ניכר שהפרק הזה מנסה לעשות משהו שונה לחלוטין מהפרק הקודם, והוא מצליח בכך רק חלקית. בפרק הזה, גאיבראש מנסה להסיר את הקללה, תוך שהוא צריך להתמודד עם כמה השלכות מעשיות, פוליטיות, ורומנטיות שלה. הפרק שם דגש על דמויותיהם של ליצ'אק ואיליין, ואפילו מפתח קצת את גאיבראש. אף על פי שהדבר קצת חורג מהמנטאליות לפיה העלילה היא משנית, ההיבט הזה של הפרק נעשה בחן רב, כאשר הדמויות מתייחסות בנונשלאנטיות משעשעת לדברים כמו היד של גאיבראש, אבל מצד שני גם מציגות קטנוניות, קנאה, ואהבה. הבעיה היא במשחק עצמו, שלוקה בכמה מהמחלות הקשות יותר של ז'אנר הקווסטים, וכן בעיות הנובעות משיטת הפיתוח.

  • בעיות פרופורציה בעולם המשחק: הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שהפתיחה ארוכה מדי. לאחר סיקוונס אינטראקטיבי חביב בהתחלה שמציג לנו דמות חדשה, נדמה שהמשחק מתחיל, אבל בפועל האזור הראשון נועד בעיקר לתת עוד אקספוזיציה, והחידות בו פשטניות מדי. רק כאשר עולם המשחק נפתח לשחקן הדברים מתחילים לזוז, אבל חלק מהעולם הזה הוא "ריק" במכוון על מנת לתמוך באחת החידות (למעשה, אף על פי שהפרק הזה מכיל יותר דמויות ומקומות מהקודם, ההרגשה המתקבלת היא של פחות תוכן). הפתיחה והסגירה של עולם המשחק יוצרים אי וודאות לגבי המקומות שבהם השחקן אמור לחפש פתרונות. הדוגמא הכי טובה לכך היא שני כלי השייט הקיימים בפרק, שלכאורה לכל אחד מטרות שונות, אבל בפועל מחליפים מטרות בינהם, והופכים את החידה הנ"ל לבעייתית.
  • אי קונסיסטנטיות באופן פתרון החידות: הפרק הראשון שם דגש רב על למידה באופן פתרון החידות, בעוד בפרק הזה החידות הן די נפרדות ומסוגים שונים, ואפילו חדשים. ספציפית, אחת החידות דורשת מניפולציה של דמות על ידי בחירה בעומק הדיאלוג, בעוד שעד עתה נדרשה לכל היותר בחירה בתחילת הדיאלוג. בקיצור, מי שלא שם לב לבחירת דיאלוג מסויימת, נדפק. האופן שבו השחקן משתמש בחפצים הוא גם לא קונסיסטנטי במיוחד, כאשר קיים חפץ שלו השחקן לא זקוק כלל (ניתן להשתמש בו על מנת לקבל סוג של רמז למשהו שנדרש לעשות אחר כך, אבל אין צורך לעשות זאת). במקרה אחר גאיבראש מרים חפץ מסויים ודמות אחרת שואלת אותו מדוע הוא זקוק לו, והוא עונה שהוא לא יודע. אני מוצא את זה עצוב יותר ממשעשע.
  • תחתוך, גאיבראש, תחתוך: אמנם Telltale אינם מחוייבים להוציא פרקים בלו"ז מסויים, אבל העובדה שאנשים רכשו מנויים מראש מכריחה אותם לעמוד בלו"ז סביר. ניכר שהפרק הזה היה מרוויח מליטוש נוסף הן ברמת העיצוב, והן בפרטים. אחת התלונות הנפוצות באינטרנט היא ש TT ממחזרים את מודלי הדמויות בין הפרקים. זה לא כל כך הפריע לי, אבל כאשר המשחק משתמש באותה דמות פעמיים במודע לשתי מטרות שונות בהפרש של חצי מסך זה לא רק זול, זה גם מבלבל. בכלל, הנטייה של המשחק להשתעשע על חשבון חוסר התקציב שלו לא שעשעה כאשר באג גרפי חמור בלט ממכנסיו של ליצ'אק בסוף הפרק, ותהיתי האם המפתחים ניסו לומר לי כאן משהו.

אני הולך לשחק בפרקים הבאים (אחרי הכל, קניתי את כולם כבר). אבל אני ממליץ למי שטרם רכש לרכוש ולשחק בפרק הראשון (ובשני, כשייצא באמאזון), ולהחליט בעצמו האם הפוטנציאל מצדיק את רכישת הפרקים הבאים. אני אמשיך לדווח בבלוג, ובטוויטר.

מודעות פרסומת

פורסם 22 באוגוסט 2009 על ידי Shai Greenberg ב-LucasArts, המלצות, סיקוולים, קווסטים

Pause   Leave a comment

כן, לפני שאני פותח במשנתי הזועמת על סיקוולים מתישהו השבוע בקרוב, הפוגה קלה.

לכו לראות את Wall-E.

אם תשובתכם היא "כן, מתישהו", או "למה בדיוק?" אז תיאלצו לקרוא את הפוסט הזה, אם לא, פשוט הפסיקו עכשיו ולכו.

ראשית, כי זה סרט מצויין. שנית, וכמובן שאני אומר זאת מראייתי הצרה למדי, זה סרט של גיימרים, עבור גיימרים.  עזבו את המחוות שהסרט הזה עושה למשחקים ספציפיים (יש אחת בולטת בסרט, ואני איתרתי עוד אחת קצת פחות בולטת*). הסרט הזה כולו מחווה ברוחו לתקופה הקלאסית של משחקי המחשב.
כלומר, יש הרבה סרטים שבהם סצינות אקשן צורחות "עשו ממני משחק" (וממה ששמעתי, מפתחי המשחק המבוסס על הסרט הצליחו להרוס אותן – אני מתקשה להבין איך). אבל בסרט הזה הדמויות הן דמויות שכמו נלקחו הישר מהתקופה המוקדמת של משחקי המחשב, שבה המודעות של המשחקים האלה הייתה מאוד מוגבלת, אבל השחקנים השלימו בראשם את האישיות והרגשות של הפיקסלים של המסך. האנשים שיצרו את הסרט הזה הם אנשים שבילו זמן רב בלעשות את הפעולה הזו, ועכשיו אנחנו מקבלים מהם במתנה (טוב, לא במתנה. אבל בתשלום הוגן בהחלט) את תוצרי שנים של הפעלת גלגלי הדימיון הללו. לא צריך יותר הוכחה מלהישאר עד סוף הקרדיטים בשביל להבין זאת.

עוד לא הלכתם?
* ספויילר: במפורש למשחק הזה, ובמשתמע למשחק הזה.

פורסם 14 ביולי 2008 על ידי Shai Greenberg ב-המלצות, כללי, משחקי רטרו, קולנוע

ארון המשחקים היהודי   9 comments

קשור למשחקים, אבל גם אישי. Your mileage may vary.

בבלוגוספירה, יש גבול מאוד דק בין גרפומניה להבעת דעה. מי שאינו גרפומן כלל כנראה לא יפתח בלוג. מצד שני, הגרפומנים הקשים ימצאו שאף אחד לא קורא אותם.

הפוסט הזה של ידידתי המופלאה הוא פוסט מאוד גרפומני. מצד שני, הוא מלמד משהו עליה – אם טעמכם בספרים דומה לטעמה, ייתכן שתרצו לקרוא עוד ממה שהיא כותבת.

בהתאם, ובעקבות הבטחתי, להלן הגרסא שלי לאותו הפוסט. אתם מוזמנים לפרוש מתי שתרצו, מחר יהיה פוסט מעניין יותר. כמו כן, אתם מוזמנים להסתכל על הרשימה המלאה בלינק שבצד, אבל רק כאן תמצאו את ההערות שלי.

הארון המצולם מטה נמצא מאחוריי שעה שאני כותב את הפוסט הזה. הארון הזה הוא כנראה אחד הדברים האישיים ביותר שיש לי בבית – חדר השינה שלי הוא בעיקר מקום לישון בו עם ארון מבולגן שאני פותח רק כשאני רוצה לזרוק משהו פנימה. בארון הזה יש גם ספרים, אבל הם לא רלוונטיים לבלוג הזה.

System Shock 2: מרוב שהוא היה כל כך מפחיד, לא סיימתי. האמת היא שהחלטתי להתחיל לשחק בו שוב עם חבר ב Co-Op, אבל לא הגענו רחוק מדי.
System Shock: במחיר של עשרה שקלים, זה אולי המשחק הכדאי ביותר שקניתי (למען האמת, אני חושב ששכנעתי את יניב לקנות, כיוון שלא היה עליי גרוש באותו הרגע). אבל גם, לא סיימתי (אני כבר לא זוכר למה).

Planescape: Torment: ראו טקסט צף בתפריט משמאל.

EverQuest: זכיתי בתחרות ב Blue's News, ולבחור לקח חצי שנה לשלוח לי את המשחק. בסופו של דבר לא שיחקתי.

Deus Ex: חופש הבחירה במשחק הזה כל כך רחב, שלעיתים כל האופציות נדמות כרדודות, ובעיני הוא גם ארוך מדי. עדיין, משחק מצויין (יש לי עותק מיותר מ bundle, למי שרוצה).

Baldur's Gate: בקושי שיחקתי. זה לא היה Torment.

Vampire: The Masquerade: Redemption: אחלה עלילה, אחלה מוסיקה, כמה גימיקים מגניבים, אבל משחק בינוני.

Theme Hospital: ממשחקי האסטרטגיה המהנים והממכרים ביותר ששיחקתי בהם.

Shogun: לא שיחקתי.

Myth II: עדיין לא סיימתי את הראשון, כך שלא שיחקתי. העותק יושב אצל חבר איפשהו. נורא אהבתי אותו, אבל הוא קשה פחד.

Doom 3, Quake 4: זה זמן מה הרגשתי שהעובדה שלא שיחקתי בהם הייתה סוג של פער תרבותי שאני צריך להשלים. ממש, ממש לא. לפחות הם היו זולים.

טרילוגיית Splinter Cell: כנ"ל. יותר טובים מהשניים הנ"ל, ואני אשחק בשני ובשלישי מתישהו, אבל לא כרגע.

למשחקים שכאן איבדתי את האריזות המקוריות, או שהם הגיעו ב bundle.
(בבקשה אל תשאלו מה Windows Millennium עושה שם).

Jedi Knight: מה FPSים הטובים ששיחקתי בהם, וממשחקי ה Star Wars הכי כיפיים ששיחקתי בהם.

Thief 1-3: משחקים עם דימיון רב, עלילה מושכת ומכניקות משחק מעניינות. הבעיה היא שהרבה מאוד מהצעצועים שהמשחק הזה נותן לשחקן הם פשוט לא שימושיים כי המשחק קשה מדי, ונאלצתי לנקוט בטקטיקות שבלוניות.

MDK 2: מצחיק, רב דימיון, ואחלה אקשן. אני כבר לא זוכר אם סיימתי. אתם מאמינים ש Bioware עשו את זה?

Civ 3: בדיעבד, המשחק הפחות טוב בסדרה, אבל הכניס כמה מהמכניקות הממכרות ביותר שלה. אני חושב שחרשתי עליו יותר מכל משחק Civ אחר.

Soldier Of Fortune: יש רק דבר אחד שאני אוהב במשחק הזה, והוא בכלל לא במשחק (נסו כמה פעמים, בסוף זה יירד).

Joint Operations: מעולם לא נגעתי. מסתבר שזה תואם BF1942 שנחשב לדי טוב.

כל מיני דיסקים ממגאזינים:  אחד מ CGW עם Wasteland ועוד משחקים ישנים, וגם Prince of Persia 1+2 מוויז.

Gabriel Knight: Sins Of The Fathers: כי ג'יין ג'נסן שולטת.

Stellar 7: מחבילה שהגיעה עם המחשב הראשון שהיה לי עם כונן CD. משחק לא רע בכלל, אני תוהה אם הוא עובד היום.

Daikatana: בבקשה אל תשאלו אותי מה הוא עושה שם. מעולם לא שיחקתי. באמת. נשבע.

Dune 2000: לא כל כך הבנתי למה היה צריך לעשות רימייק.

Terra Nova: Strike Force Centauri: זה הרעיון של Mechwarrior פוגש את הכיף של Wing Commander. אתם חייבים לשחק במשחק הזה.  של אח שלי.
Space Quest 6: אוי.

Unreal Tournament: ככה עושים FPS ממוקד-multiplayer. יותר טוב מ Quake 3 לטעמי.

Terminal Velocity: משחק אקשן-טיסה כיפי למדי. קשה לקרוא לזה סימולטור.

Quake: אם יש משחק אחד בארון הזה ששיחקתי בו יותר מכל משחק אחר, זה המשחק הזה. כמו כן, זה המשחק בארון הזה שההורים שלי הוציאו עליו את סכום הכסף המצטבר הגדול ביותר בחשבון אינטרנט, בחומרה, ואולי גם במורים פרטיים.

Shogo: משחק אקשן לא רע עם כמה גימיקים חביבים ועלילה שיצאה ישירות מתוך סרט אנימה ביזארי (אתם חייבים לקרוא את המילים של שיר הנושא של המשחק הזה). מעניין כמשחק של Monolith שקדם ל NOLF (למעשה, NOLF כמעט והיה סיקוול למשחק הזה). בערך חודש אחרי שקניתי את המשחק לאחשלי, וויז הציעו אותו בחינם.

Nocturne: נראה כמו אחלה משחק, רץ זוועה על המחשב שלי בזמנו. אולי יום אחד.

Indiana Jones And The Infernal Machine: לא שיחקתי הרבה, אבל לא זכור לי כמשחק טוב מדי.

Heavy Metal: F.A.K.K 2: קניתי לאחשלי. הוא לא נגע בזה, ובהתאם אני לא נגעתי בזה.

Inside Independce Day: זה לא משחק.
Half Life: Opposing Force: אחלה חבילת הרחבה. Valve אומרים שהעלילה לא קאנונית, אבל למי איכפת.

Half Life: ראו משמאל.

שלושת המשחקים הבאים הם של אח שלי:
G-Police: סימולטור מסוק עתידני עם שליטה מחורבנת שהופכת את המשחק לקשה להחריד.
Forced Alliance: משחק סגנון Wing Commander שכנראה הצליח רק ביקורתית והיום אין דרך להפעיל אותו.

F-19: הגרסא המוקדמת יותר של F-117A. גם את זה אין דרך להפעיל היום, כי הוא על דיסקטים גדולים.

Warcraft 2, Duke Nukem 3D, Doom 2,Starcraft: צריך בכלל לומר משהו?  טכנית, את כל המשחקים האלה קיבלתי מחברים, וייתכן שהם ירצו אותם חזרה יום אחד. חלק מהעטיפות המקוריות אבדו.

No One Lives Forever 2: הראשון היה משעשע, אבל גם עם דיאלוגים ארוכים מדי וכמה מכניקות משחק נלוזות. השני, כמשחק, יותר טוב, אבל מרגישים שהוא מנסה להצחיק בכוח.

Arx Fatalix: משחק תפקידים נהדר, במיוחד לבשלנים חובבים. לא סיימתי, אבל מתישהו אני אחזור אליו.

Anachronox: ראו משמאל. וגם, משחק המדע הבדיוני הטוב ביותר אי פעם.
Half Life 2 + Episode 1: אהבתי פחות מהמשחק הראשון, אף על פי שהם אחידים יותר ברמתם. לעומתם Episode 2 (שלא נמצא כאן) מתעלה על המשחק המקורי.

Beyond Good And Evil: שחקו. עכשיו. אני חושד שזה אחלה משחק כדי להכניס מישהו לעולם של משחקי המחשב, אבל אף פעם לא בחנתי את התיאוריה הזו.


Privateer: The Darkening: משחק פחות טוב מהראשון, אם כי יותר מפוקס ויותר ידידותי. משעשע שבזמנו אנשים התלוננו על כך שהמשחק זנח את הניווט עם המקלדת לטובת העכבר. קטעי וידיאו כמו ב Wing Commander, רק שהעלילה די מקושקשת. של אח שלי.
Phantasmagoria:  אוהב את הסרטים, לא מת על המשחק. של אח שלי.

המשחקים הבאים כולם של אח שלי:

Blade Runner, In The First Degree: לא נגעתי.

Gabriel Knight: The Beast Within: אחלה סרטים, משחק לא רע.

Gabriel Knight: Blood of the Sacred, Blood of the Damned: חידות איומות, וגם העלילה לא בסטנדרטים של המשחקים הקודמים.

King's Quest VII: קווסט רע עם ערכי הפקה בשמיים. לכו תתווכחו עם רוברטה וויליאמס.

King's Quest I-VI: את 3 ו 4 מעולם לא סיימתי.את 1 ו 2 מומלץ דווקא להוריד בגרסת החובבים. 5 הוא כמובן פורץ דרך אבל בסופו של דבר לא משחק טוב מדי. 6 הוא אחד מהמשחקים האהובים עליי בכל הזמנים.

The Longest Journey: בסה"כ, קווסט לא רע עם עלילה מצויינת. גם יכול להיות כותר כניסה לא רע לעולם משחקי המחשב.

Montezuma Returns: נדמה לי שמישהו קנה לי את זה פעם כמתנת יומולדת. מעולם לא נגעתי בזה.

Psychic Detective: סרט באורך מלא שהמתרחש בו נקבע לפי החלטות השחקן, ויש לו משהו כמו 20 סופים שונים. הביקורות קוטלות, אבל אני זוכר אותו כלא רע. של אח שלי.

Command And Conquer: Red Alert: משחק ה C&C האחרון ששיחקתי בו עד סופו. אחלה משחק, אבל עכשיו כשאפשר לראות את הסרטים באינטרנט אין כל כך טעם לחזור אליו.

Starship Titanic,Spycraft: של אח שלי. לא שיחקתי.

Total Revolution: משחקי Broken Sword הראשון והשני היו לא רעים בכלל. Beneath A Steel Sky זכור לי כקווסט נהדר, ולדעתי חינמי להורדה באופן חוקי מכל מיני מקומות. ב Lure of the Temptress לא שיחקתי.

Quest for Glory I-IV: הראשון והשני הם משחקים נהדרים. הרביעי מחכה ליום שאצליח להתעניין בשלישי – מהמעט ששיחקתי ברביעי, הוא מצויין. נראה לי שאחזור לראשון לקראת החידוש של השני.
Woodruff and the Schnibble of Azimuth: לא משהו.

The X Files: של אחשלי, לא שיחקתי.

באותו המדף, אך לא צולמו:

Syberia: של אח שלי, לא שיחקתי.

The Feeble Files: רגע אחרי שהתחלתי לשחק במשחק הזה הבנתי שהוא לא בשבילי.

Return To Zork: לא זוכר כבר.
Dark Seed: של אח שלי, זכור לי כמשחק נהדר. על דיסקטים, ובגרסא (דוברת!) עברית.

לא צולמו ומשוטטים כאן בסביבה:

Bioshock, Orange Box,Farenheit,Lego Star Wars, Grim Fandango, Paretorians

מושאלים כבר שנים לחברים ובספק שאקבלם בחזרה:

Wing Commander 4, Myth, Civilization 2.