ארכיון מחברים

1001   Leave a comment

מתישהו ב 2013 התחלתי ניסיון לעקוב אחרי הספר "1001 משחקים שאתה חייב לשחק בהם לפני שתמות".

אז אני הולך להמשיך את זה, כאן בפוסט ובטוויטר. אל תצפו ללינקים למשחקים עצמם, או ללינקים בכלל.

  • עוד מישהו שהתחיל משהו דומה.
  • 18.03.2013: Oregon Trail: המשחק ממליץ לקנות 6 שוורים. באמצע הדרך נגנבים שישה שוורים בבת אחת. הסוף. בעצם רוג-לייק שדי מחזיק גם היום. ממליץ לנסות גם את Organ Trail ואת משחק המחווה של "מיליון דרכים למות במערב".
  • 18.03.2013: Pong. הנה אמולטור.
  • 19.03.2013: Breakout. הלבנים שהרכיבו את ילדותי (טוב, טכנית זה היה Arkanoid). ייתכן שגם הכרתם בתור "פופקורן", Bricks, וכו'.
  • 20.03.2013: Boot Hill. יריות בשני שחקנים. לא הכרתי. אין בפלאש, וגם אמולציה כנראה לא משחזרת את החוויה המקורית (בארקייד הזכוכית הייתה צבועה). ועדיין, חביב בצורה פשטנית שכזו.
  • 21.03.2013: Combat. משחק יריות לשני שחקנים על מסך יחיד עם כמה תרחישים שונים שאפשר לבחור בינהם. תוהה כמה שורות קוד יש בדבר הזה.

 

פורסם 10 בדצמבר 2015 על ידי Shai Greenberg ב-כללי, משחקי רטרו

Achievement Unlocked: wait more than two years between posts   Leave a comment

הפוסט הזה יהיה על Brutal Legend, וקצת על חוויות גיימינג בלינוקס. במילים אחרות, זה פוסט על משחק מ-2009 ועל ניסיון לשחק פולו בזמן שאתה רכוב על גבי פינגווין.
עדכונים שוטפים יותר בטוויטר, במחיר של הרהורים אחרים שקצת פחות עוסקים במשחקים.

אחרי תקופה ארוכה בה זנחתי את המחשב השולחני לטובת הלפטופ לאחר שהכונן הקשיח נשרף, תיקנתי אותו וחזרתי אליו. כלומר, לא בדיוק: סחבתי אותו לחנות תוך שאני מקלל, מבצע קניות בסופר הסמוך כדי לקבל כרטיס לחניה, נשבע שלעולם לא אקנה מחשב שולחני יותר, ולאחר מכן מתעצל במשך מספר חודשים להתקין מערכת הפעלה.
זה אותו מחשב שרכשתי אי שם ב-2008 , והוא עדיין מריץ משחקים באופן סביר. כלומר, על חלונות. התקנתי גם לינוקס, ועם כל האהבה שלי אליה, לא התרשמתי שגיימינג על לינוקס הפך לריאלי מאז הפעם האחרונה שהשתמשתי בה. בסטים כ-28 מתוך 83 המשחקים שלי נתמכים, ברובם משחקי אינדי מבאנדלס שונות, וגם כל המשחקים של Double Fine. ספציפית, Brutal Legend, שאתייחס אליו בהמשך הפוסט, מתנהג כמו פורט של משחק ה-Windows: מקרטע ועם מחסור ברור בשעות QA. כלומר, הוא שחיק ברמה שלא גרמה לי לעשות Uninstall מייד, אבל לא ברמה שתגרום לי להתקין כותר AAA נוסף בלינוקס. יצויין שאני משתמש בדרייברים שאינם של יצרן כרטיס המסך, כי הוא כבר לא נתמך רשמית ללינוקס, אבל איכשהוא אני לא חושב שזה עוזר לקייס של לינוקס בתור מערכת הפעלה למשחקים.
המצב של האמולציה בלינוקס הוא ככל הנראה הרבה יותר טוב מפעם, וזה עדיין לא נראה מספיק. צריך לברך מפתחים שבוחרים לתמוך בפלטפורמות פתוחות, אבל צריך גם להתאים ציפיות: בסופו של דבר יותר קל ומשתלם לפתח לפלטפורמות סגורות.

Brutal Legend הוא המשחק ש Double Fine יצרו לאחר Psychonauts, וכמוהו, היה הצלחה ביקורתית, כישלון מסחרי, וככל הנראה סבל מתלאות הפקה. כפי שכתבתי טרם יציאתו ב-2009, מלכתחילה מדובר במשחק שלא לגמרי ברור איך יצליח למצוא את קהל היעד שיממן אותו, והחל מהשנה הוא מקושש כסף מהופעת קאמבק על הפי.סי עם כרטיסים מוזלים ב-Steam. (אגב, עוד עדות לקושי של DF למצוא קהל יעד בדרכים המסורתיות היא ההליכה שלהם לקיקסטארטר עם Broken Age).

מדובר במשחק אקשן מגוף-שלישי בעולם פתוח, עם קטעים קצרים של אסטרטגיה בזמן-אמת, אבל גם פיתוח דמויות, קווסטי איסוף, וקטעי מירוץ. עבורי זה פחות משנה איזה ניסוי משחקיות טים שייפר, שעומד בראש של Double Fine, החליט לעשות הפעם. כלומר, זה בהחלט *מעניין*, זו פשוט לא הסיבה שאני משחק במשחקים שלו. הדמויות במשחקים של שייפר הן שובות-לב, והעלילה הדי קלישאתית של BL היא האהובה עליי מהמשחקים שלו מאז Grim Fandango (את זו של Psychonauts פחות אהבתי, גם אם היו בה רגעים נפלאים). הסיפור על אדי, איש הבמה רב-הכישרון שלא רוצה בתהילה אלא סתם להיות מגניב, וליטה, מושא העניין הרומנטי במשחק, צריך להיות מוכר בערך לכל מי שקרא אי פעם סיפור פנטזיה, ובכל זאת משהו בו עובד. יש גם חלקים שמוכרים כי הם מוטיבים חוזרים אצל שייפר – דמות אב נוכחת\נפקדת, למשל, ומעניין יהיה לשחק שוב ב-Grim/Full Throttle כדי לראות עד כמה זה בלט גם שם.

מעבר לכך, הדימיון הויזואלי של שייפר והאנשים שאסף סביבו הוא מדהים. אני לא מכיר כל כך אייקונוגרפיה של מטאל, אבל היא נוכחת בכל פינה בעולם של BL.אם Psychonauts עבד על איזשהוא קונטרסט בין עולם מעט-דימיוני לעולמות מופרעים, העולם של BL הוא מופרע ברמות היסטריות די מההתחלה, עם עצים ממתכת, פסלים של גיטרות, וכמובן עיצוב המפלצות והרכבים, אם אלה אופנועי חזירי בר ניתנים-לרכיבה, או גרסאות צבא האויב ליחידות של השחקן שמחליפות את תלבושות המטאל בתלבושות גלאם-רוק (למי שמעוניין בדוגמא קצת פחות מטאליסטית מהעת האחרונה לדימיון הויזואלי של החבר'ה האלה, אני יכול להמליץ בחום על Stacking).

אם בכל זאת להתייחס למשחקיות – משהו בי מתנגד לקלות היחסית של משחקי העולם-הפתוח, ששמים פחות דגש על מיומנות ויותר דגש על קווסטי-חיפוש ומשחקונים. ההתנגדות הזו ליוותה אותי, למשל, לכל אורך Arkham City, עד סופו וגם לאחר מכן בגריינד הפוסט-משחק. BL הוא לא Arkham City (לא חוכמה, יש לומר), האקשן וגם קווסטי-החיפוש והמשחקונים שלו הרבה פחות מוצלחים. לגבי רכיב האסטרטגיה, לא ממש החלטתי. ברמת הקושי הבינונית, אחרי שמשתלטים על האפשרויות כבר די קל להביס את המחשב, אבל המשחק מצליח להחזיק עניין בקטעים האלה בין היתר בשל מגוון האפשרויות הגדול יחסית שניתן לשחקן בגיוון הצבא שלו ובצורות בהן הוא יכול להתערב אישית בקרב (כגון הטלת לחשים). זה קצת מרגיש כמו טוטוריאל די מהנה למולטיפלייר, שבו טרם שיחקתי, אבל מסקרן אותי לנסות (בין היתר, בגלל היכולת לשחק גם את צבאות האויב).

Brutal Legend זמין נכון לעת כתיבת שורות אלה במחיר שווה לכל נפש ובצירוף כמה משחקים עצמאיים.

צפו לעוד פוסט או שניים לפחות לפני שאני יוצא לתרדמת נוספת.

פורסם 20 בספטמבר 2013 על ידי Shai Greenberg ב-כללי

דברים שאתם מוזמנים לשדוד ממני עד נובמבר   Leave a comment

אתמול נחתה עליי ההבנה שיש לי כמה משחקים שאני לא נוגע בהם, ואחרי שתפקדו בחודשים האחרונים בעיקר כפריט ריהוט שתפקידו לשבת ולבהות בי, כשאצא לחו"ל עוד שבועיים הם בכלל יישבו במגירה שכוחת אל. אי לכך, אני פותח סוג של ספריית השאלה זמנית. מהלך לא לחלוטין חסר אינטרסים, שכן רבים מהמשחקים האלה מעולם לא נפתחו, ואני רוצה  המלצות לתקופה שאחזור.

מפורסם כאן בבלוג כיוון שזה נראה כמו המקום הנכון, אבל יהיה משקל לנפוטיזם בהחלטה על ההשאלה.  בהתאם, פניות להשאלה לא בתגובות, אלא ב ShaiGreenbergTM שטרודל gmail.com.

Supreme Commander

Bully

Arx Fatalix

Prisoner of War

Praetorians

The Lord of the Rings : The Battle for Middle Earth

(להחלפה)

Prince of Persia

(ההוא שאחרי טרילוגיית חולות הזמן)

Grand Theft Auto: Vice City

Fallout 3

Tron 2.0

Assassin's Creed

(להחלפה)

Dungeon Siege 1+2

Fahrenheit

פורסם 14 באוגוסט 2011 על ידי Shai Greenberg ב-כללי

לא קמים מהכיסא   Leave a comment

איתי חורב כותב בניוזגיק על סוף עידן הדיסקים, במאמר שמעלה יתרונות וחסרונות של הפצה דיגיטלית.

אני חושב שזה לא מדוייק לומר שעיקר היתרון הוא למפיצים. אין בכלל השוואה בנוחות הצריכה בין העידן הדיגיטלי לעידן הקופסאות. המרחק בין הקליק על הרכישה לקליק הראשון במשחק מעולם לא היה קצר יותר, והוא עוד יתקצר. יש לי מדף שלם של קופסאות שמעולם לא פתחתי אותן, אבל לצריכה הדיגיטלית יש פוטנציאל להפוך את הבידור למיידי יותר.

לגבי המחיר – כפי שנכתב בתגובות למאמר, יש הנחות גדולות מאוד, ולדעתי הן אינן נובעות מלחץ מהעותקים הפיזיים, אלא מחישוב כלכלי. מכירה של ביושוק 2 ב 5 דולר שהייתה בסטים, למשל, נועדה בבירור לגרום לכמויות של אנשים שלא היו קונים את הכותר במחיר של 20 דולר לקנות אותו,או הולכים לחנות גם אם היו שומעים שהמחיר הוא 5 דולר. במידה מסויימת, זו המקבילה של "להיפטר מהמלאי" שמוזכרת בפוסט של איתי, היות והחברה מבינה שהמשחק מתיישן, ורוצה לעשות בוחטה לפני שהוא נחשב לישן מדי.

השאלת משחקים נמנעת, אבל העידן הדיגיטלי הופך את הנוחות שבהשגת המשחקים לאלטרנטיבה קורצת מאוד. וכיוון שהמגוון הקיים של משחקים נגישים במחירים נמוכים הופך לאינסופי, המשמעות העיקרית של השאלת משחק היא רצון להשיג משחק חדש, אבל אי רצון לשלם מחיר מלא עבורו. אני מאמין שההפצה הדיגיטלית תמצא לכך פתרונות. כבר היום קיימת לכותרים ישנים יותר האופציות של קבוצת רכישה דיגיטלית, או שירותי השאלה מקוונים – ואני מאמין שפתרונות דומים ומדורגים יהיו זמינים עבור משחקים חדשים – שוב, זה שיקול של יצירה וניצול של באז שקיים סביב המשחק שיהפוך דילים כאלה לכלכליים עבור החברות.

החברות כבר מצאו לכך פתרון לנושא גרסאות האספנים – מעבר לשליחה המקבילה בדואר (שתמיד, אני מאמין, יהיה מי שיהיה מעוניין בה – הם פשוט יצטרכו לשלם הרבה יותר), יהיו גם גרסאות עם תוכן נוסף בתשלום. זה קצת "רשע", במיוחד כיוון שכיום חלק ניכר מהתוכן הזה במובהק לא שווה את המחיר (ראו דוגמת השיריון של הסוס), אבל לפחות רעיונית אין פסול בלדרוש יותר כסף ממי שרוצה תוכן נוסף (כל עוד זה לא נותן לו יתרון על שחקנים אחרים במשחקים מרובי משתתפים).

ההשלכה על חנויות מעניינת במיוחד, וכמובן ההשלכה על חנויות וחברות הפצה בארץ. כבר היום קיימות הגבלות על הורדת תוכן דיגיטלי בארץ – במיוחד בקונסולות. The Old Republic אינו ניתן להזמנה מוקדמת דיגיטלית, אבל הסיבה המרכזית לכך היא כנראה רצון לדרג את העומס על שרתי המשחק. התרחיש הפסימי הוא חסימה של תכנים בשירותי ההורדות הגלובאליים על מנת להעביר את הצרכנים לשירותי הורדות מקומיים. התרחיש הזה רע מאוד מבחינת הצרכן הישראלי כיוון ששירותי ההורדות הגלובאליים מספקים שירותים נוספים שלשירותים הישראליים אין יכולת לספק. זו בעיקר שאלה של עד כמה מהר הצריכה הדיגיטלית תייתר הצריכה הפיזית, כיוון שייתור מוחלט של הצריכה הפיזית ייתר את המפיצים בארץ, שזהו תרחיש נוסף. משמעותו של תרחיש כזה, כפי שאיתי ציין, הוא סגירת עסקים ואובדן עבודות.

התרחיש האוטופי והלא סביר הוא הסבה של חברות ההפצה בארץ לחברות המייצרות תוכן מקומי. זו יכולה להיות ההצדקה היחידה לחסימת תכנים מחו"ל, וזו למעשה ההזדמנות האחרונה של החברות הללו לדחוף לצרכן הישראלי תוכן כזה – וזה משהו שמדגדג מאוד ברצון לנכס את הצלחת משחקי המחשב לישראל, גם אם יש סיבה כנראה שדברים כאלה מעולם לא תפסו. עדיין, מותר לחלום על ברי סחרוף ברוק בנד.

פורסם 22 ביולי 2011 על ידי Shai Greenberg ב-Steam, כללי

חומרים מסוכנים   Leave a comment

בזמן שאני מעבד את החומרים מההרצאה לפורמט דיגיטלי מגניב והולם יותר, שבתי לאחר זמן רב לכרטיס האשראי הבינלאומי המיוחל, מה שפתח לי מחדש עולם חדש ומופלא של הורדות דיגיטליות. המטרה הראשונה שסימנתי לעצמי כבר הרבה זמן היא World Of Goo.

דיברתי פעם או פעמיים בבלוג בגנות משחקי הקז'ואל. דעתי לא השתנתה: אני עדיין חושב שיש מעט ערך למשחקי מחשב שלא מנסים לספר סיפור או שעושים לשחקן חיים קלים מדי, ושמשחק שמאפשר לשחקן לזפזפ בינו לבין עיסוקים אחרים הוא בזבוז זמן.

World Of Goo הוא בבירור משחק קז'ואל. אל תתנו לפתיחה שלו בחלון נפרד, לסגנון האומנותי הייחודי או להומור השחור לבלבל אתכם. כל הדברים האלה לא הופכים את המשחק לחכם במיוחד, גם אם הם כן הופכים אותו למצטיין בתחומו.

ביסודו, WoG הוא סימולציית פיזיקה שבה השחקן צריך להביא כדורי עיסה לצינור בקצה השלב, וזאת על ידי הכוונתם באמצעים שונים אל הצינור הזה. כשכותבים את זה ככה, זה נשמע קצת כמו איזשהוא רימייק מודרני ל Pipe Dream, ובעצם זה לא רחוק מכך. הפיזיקה של המשחק היא אמנם מתוחכמת, אבל רוב הזמן המשחק סלחני באופן שנועד במובהק לגרום לשחקן להמשיך לשחק – מעבר ליכולות של החזרת מהלך אחורה ואיפוס השלב (האחרונה בדרך כלל אינה נדרשת), לפעמים יש הרגשה שלא ברור איך המבנה המופרך שהשחקן עמל עליו מחזיק,  ושהפתרונות שהשחקן הגיע אליהם הם מקריים. אם בקולנוע מדברים על "ריאליזם סרטים", אז כאן בבירור קיים סוג של "ריאליזם משחקים".

מצד שני, מעט מאוד משחקי הארד-קור נותנים את חוויית המשחק הממכרת והקצרה ש WoG נותן, וזה משהו שחשוב לי בתור מי שיש לו מעט זמן למשחקי מחשב. ביחד עם רמת הליטוש שחסרה להרבה משחקי קז'ואל, זה כן הופך את WoG בעיני לשווה את 20 הדולר שהוצאתי עליו ומצדיק את מעמדו כמשחק הראשון שרכשתי בסטים מזה זמן רב.

בהקשר הזה, אני מאוד מרוצה מהרכישה בסטים. מהרגע שהחלטתי לקנות את המשחק עד שהתחלתי לשחק עברה פחות מחצי שעה. תקורת הזמן שנדרשת לפני הרצת המשחק ובשדרוגים של סטים דווקא כן מורגשת, אבל לא בלתי נסבלת.

פורסם 10 בספטמבר 2010 על ידי Shai Greenberg ב-Casual

פאנבוי בחצר המלך גרהאם   1 comment

… היא כותרת ההרצאה שלי  שתועבר מחר בכנס פאן.קון, ועוסקת במשחקי מעריצים שפותחו על ידי מעריצי משחקי King's Quest.

הכנס מתקיים באשכול פיס אהל שם בר"ג, וההרצאה היא ב 13:00.

ובשקט הנובע מעצלנות-כתיבה הבלוג עבר מבלוגלי ז"ל לוורדפרס, החליף עיצוב, הוסיף לוגו, והוריד את הציטוט מכותרת המשנה. אבל הוא עוד יחזור.

ובזמן שאני מתעצל לכתוב, פוסט מעולה ממאי על משחקים ואומנות ב Digital Trident.

פורסם 14 באוגוסט 2010 על ידי Shai Greenberg ב-כללי

The Party Escort Submission Position   Leave a comment

בזמן שאני חורש את Fallout 3 לאורכו ולרוחבו, הצעתי לאייל, השותף לדירה, לקחת לסיבוב את Portal. מה שהתחיל בהצצה לחדר שלו כשהוא התחיל לשחק הסתיים ארבע שעות מאוחר יותר לאחר שליוויתי אותו לכל אורך המשחק.

Portal הוא מרתק לא רק למשחק, אלא גם לצפייה, כחוויה של הבנת עיצוב המשחק ואפילו התבוננות פסיכולוגית-משהו בשחקן. בעוד שאני עצרתי הרבה וניסיתי להבין מה הולך מסביבי, אייל שעט קדימה באופן שלא חשבתי שהמשחק יעודד. בפועל, Portal לא כל כך הפריע לו לעשות כן, ואני עדיין מתלבט האם מדובר בהחלטה מודעת של גמישות באופי המשחק, או בסוג של באג בעיצוב. אייל נהנה מהחידות המתוחכמות יותר, אבל התעצבן דווקא בקטע של סדרת קפיצות פשוטות אך מעצבנות בין פלטפורמות – שסימלו בעיניו משחקיות מיושנת ו"לא לרמה" של המשחק. אייל גם העיר שסוף המשחק, שבו השחקן יוצא מהמבחנים ועובר למאחורי הקלעים של המתקן, הוא הרבה פחות מעורר מוטיבציה מאשר החלק הקודם, ואני נוטה להסכים (ונזכר שגם Half Life סבל מניסיון לשנות את אופי המשחק בחלקו האחרון). ואולי הדבר שהכי הפליא אותי – אייל לא סבל את ה Weighted Companion Cube, וכך גם הצליח לפספס את הרמז העבה שהוא צריך לשמור אותה קרוב אליו.

ואם המבט המחודש הזה על המשחק לא נתן לי תירוץ לשחק בו שוב, הרי ש Valve עשו זאת בעצמם. בטלאי האחרון, Valve הניחו לאורך המשחק מכשירי רדיו, שהבאתם למקומות מסויימים משמיעה צלילים שפיענוחם לתמונה מקוד מורס מרמז על המשחק הבא, או משהו כזה. אבל עזבו אתכם מקוד מורס – השוס האמיתי הוא מכשירי הרדיו. בכל שלב, מכשירי הרדיו שנוספו דורשים מהשחקן לבצע עוד קצת מאמץ על מנת להשיג אותם, וכמובן שיש גם Achievement מתאים למי שמצליח לעשות זאת. כך, בתוספת של 26 חפצים במשחק, Valve הפכו את האופציה של עוד משחק של ארבע שעות מינוס למאוד מושכת. אני לא אתפלא אם עד שאתפנה לעשות זאת אגלה שאייל כבר השיג את ה Achievement בעצמו.

פורסם 26 באפריל 2010 על ידי Shai Greenberg ב-Portal