קומפליטיזם

בזמן מאז העדכון האחרון, הספקתי בעיקר לעבור דירה, וכרגיל, להתעצל לכתוב.
בדירה החדשה יש לי גם מחשב חדש, מה שאפשר לי סוף סוף לרכוש את Assassin's Creed ו Mass Effect (ולקבל בחינם את Battle For Middle Earth, למרות שאין לי מושג אם אני אי פעם אשחק בו). במקביל, התחלתי לשחק בחידוש ל Quest For Glory 2, וכהכנה אליו שיחקתי שוב ב Quest For Glory VGA (אבל על כך, בפעם אחרת).
קצת רשמים ראשונים מ Assassin's Creed:

AC הוא מהמשחקים שאנשים או מאוד יאהבו, או מאוד ישנאו. אני כנראה שייך לקבוצה השנייה, אבל בכל זאת משהו בו מושך אותי לשחק בו. מעבר להיותי completist, אני מניח שאיפשהוא אני רוצה להיות שייך לאליטת האנשים ש"מבינים" את המשחק.

האמירה של יאצי מהביקורת השבועית מהדהדת לי בראש – AC הוא גם "משחק אוטר", כלומר, משהו שנראה יותר כאילו שהמפתחים פיתחו בשביל עצמם מאשר בשביל שמישהו ממש ישחק בו, והמקרה היחיד שתאהב אותו הוא אם במקרה המוח שלך משדר על אותו הגל של המפתחים. זה סוג של GTA פוגש את Prince of Persia, וזה שילוב שפשוט לא עובד.
זה לא שאין כאן רעיונות טובים. כל הרעיון של מצב משחק "שקט" ו"אגרסיבי" נשמע כמו משהו שיאפשר לשחקן להשפיע על הסביבה בצורה מעניינת באמצעות אינטראקציה פשוטה. כמו טרילוגיית PoP, האקרובטיקה יוצרת חופש תנועה מרנין, וביחד עם העולם הפתוח, הפוטנציאל להחזיק את האשליה של חופש הפעולה הוא עצום.
בפועל, המשחק לא מצליח להחזיק את האשליה הזו. השחקן בדרך כלל נדרש לרצף מאוד ספציפי של פעולות כדי לפתור את הבעיות שלו, ובסופו של דבר זה נראה יותר כמו מספר שלבים שאפשר לעבור בינהם דרך hub. הבעיה היותר חמורה היא שרוב הזמן, אין באמת דרך מעניינת להשפיע על הסביבה. האינטראקציה עם הדמויות מסתכמת בלהתנגש בהם או – עצרו את הנשימה – לא להתנגש בהם. אני מניח שאפשר להתחיל במסע טבח שכמותו לא ידעו מאז ימי הביניים, אבל בניגוד ל GTA, המשחק מעודד את השחקן לא לעשות זאת. המשחק לוקח את עצמו ברצינות מדי, ועד שפוגשים דמויות שמדברות הן פולטות מפיהן את עלילת המד"ב\היסטוריה שלו באופן משעמם עד מגוחך (גילדת מתנקשים שאחד מעקרונותיה הוא לא לפגוע בחפים מפשע – אוי).

אני ממש אוהב את שיטת הקרבות. הרעיון של "הילחם-באויב-אחד-ובינתיים-דאג-שיתר-האויבים-לא-יתקרבו" גורם לכל העניין לעבוד כמו סוג של ריקוד מטורף, ובינתיים לפחות הוא לא נמאס. ההתנקשויות מגניבות, אבל בדרך כלל יש דרך מאוד ספציפית לבצע אותן, מה שהופך את החוויה לסטטית משהו.

הדבר שהכי עלה לי על העצבים הוא ההתעקשות של המשחק ללמד אותי במפורש איך לשחק, גם אחרי שתפסתי פחות או יותר איך הדברים עובדים. המשחק מתחיל בשלב הדרכה קצר, אבל גם לאחר מכן המשחק בוחר להסביר על כל צעד ושעל מה אתה צריך לעשות, וחוסם למעשה את השיטוט בעולם הפתוח זמן רב יחסית. אחד מהדברים שהמשחק בוחר להכיר לשחקן בנקודה זו הוא "חיפוש האוצרות", שבעיני לא צריך להיות פיצ'ר שמועבר בזמן ההדרכה, אלא בונוס לשחקנים המשקיענים.
בכלל, "חיפוש אוצרות" הוא מכניקת משחק מעצבנת לא פחות מ"העלה את התכונות שלך על ידי ביצוע חוזר של אותה הפעולה". ג'ון רומרו פעם אמר שבמשחק צריך להיות משהו מעניין בכל חדר. איכשהוא, מפתחי המשחקים הצליחו לגרום לשחקנים לרצות את ההיפך הגמור – השחקנים צריכים ללכת ולחפש משהו בכל חדר, כדי לקבל משהו מעניין בסוף. זה הרבה יותר משתלם למפתחים, וממכר לאובססיביים כמוני, אבל זה לא באמת כיף.

עוד פוסט על המשחק כשאסיים את כולו. בינתיים, סרטון למי שרוצה להבין מה זה "משחק אוטר".